אמנם, המשפט הפותח משפט ידוע הוא ומפורסם, השגור בפי כל, אך שמעו נא פלא: לשיטת רוב הפוסקים כוונת מימרא זו היא גם בפשיטות 'לעובדא ולמעשה'… שצריכים פשוט להרבות בשמחה…

וכשמדברים על שמחה, אי אפשר שלא להיזכר בתורה רפ"ב, 'אזמרה לאלקי בעודי'. התורה היחידה בכל הליקוטי מוהר"ן עליה 'הזהיר רבינו ז"ל מאוד לילך עם התורה הזאת'! ולא לחינם באה אזהרה זו, אלא 'כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך ולבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום'!

ובכן, הזמן גרמא להוציא תורה זו מכריכת הליקוטי מוהר"ן (כמאמר רבינו ז"ל: לעתים הכריכה אף היא מניעה ללימוד הספר) המסתירה את אורה הגדול ולהכניסה לעולם המעשה… ואם לא עכשיו אימתי? יעשה נא הקורא את חשבון נפשו בפרוס עליו ימי אדר הללו, מתי מתכונן הוא להתחיל לקיים דברי רבינו הקדוש וללכת בדרך זה? יהיה נא עבורינו 'חודש אדר' תמרור אזהרה על עוד שנה שחלפה ועדיין לא נכנסנו למעגלי השמחה באמת…

* * *

ועתה, שמעו נא קטע ממעשה נפלא:

מעשה היה, ויצא איש מאנשי הבעל תפילה למדבר יהודה, להתבודד שם בחצות הלילה ולפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך. את רכבו עצר בצד השביל, וילך מהלך פרסה בין ההרים הגבוהים, עד אשר בא לבקעה עמוקה אשר את סופה אין רואים, ויתיישב על אבן, ומפיו התחילו לצאת הדיבורים: ריבונו של עולם חמול עלי, עד מתי… עד מתי אהיה רגיל בדרכי הרעים.. מתי אזכה לשוב בתשובה באמת.. וכולי וכולי, כמנהג מבקשי אמת, והאנחות פורצות מלב שבור, והדמעות זולגות באין מפריע.

והנה, נניח, מלאך ה' צבא-ות נגלה אליו ובידו פתקא, מכתב מן השמים: שמע נא בני, פלוני בן פלונית, צעקתך עלתה לפני, וייכמרו רחמי עליך. ועתה, זאת עשה וטוב לך בזה ובבא. קבע לעצמך זמן בכל יום בו אתה עוסק לחפש ולבקש מעשיך דיבוריך ומחשבותיך הטובים, ותשמח את עצמך בהם. אם כה תעשה, רבבות פגמיך אמחוק, ורובי זכויותך אזכור, תשובה שלימה בלבך יתנוצץ, ואת לבך אפתח לזמר ולהודות ולהלל לשמי. עוונותיך יהפכו לזכויות, ועל זיו השכינה תתענג לנצח.

המשך הסיפור יהיה ברור מאליו. היהודי המאושר הלזה, הלא יחזור לביתו שמח וטוב לב, ויתחיל ללכת בדרך של 'אזמרה', ויחיה וישמח את עצמו תמיד בנקודותיו הטובות. וכי איך שייך, אחר הבטחה ברורה כזאת וגילוי נורא כזה, לחשוב אחרת?

ומה איתנו?

הלא גם אנו קיבלנו הבטחה מפורשת מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו, דרך רבינו הקדוש! גם אלינו נגלה מלאך ה' ובידו מכתב כתוב אלינו!

וזה לשון אותו פתק, אותו מכתב קדוש, שמסר לנו מלאך ה', רבינו הקדוש, אחר סוכות תקס"ח בדרך ללמברג, ובא לדפוס בספר 'ליקוטי מוהר"ן':

כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב כדי להחיות את עצמו ולבוא לידי שמחה. ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה… ואזי כשמחיה ומשמח את עצמו על ידי זה, אזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'.

גם אנו מובטחים מפי רבינו הקדוש, אשר קיבל זאת מפי הגבורה, שבאם נחיה ונשמח עצמנו עם נקודותינו הטובות, נצא מכף חובה לכף זכות; נשוב בתשובה; ונוכל לזמר ולהודות לה'…

הידעתם איך נראה אדם שנמצא כולו בכף זכות, ומה נעשה עמו למעלה אחר הסתלקותו? – – – ועתה בידינו הבחירה. אם נשמח ונחיה את עצמנו עם נקודות טובות, הרי אנו עוברים מכף חובה לכף זכות. פשוטו כמשמעו….

אל נא נמתין ליום האחרון בו נשכב עם הרגליים לדלת לאחר פטירתינו, ואז נראה בחוש עד כמה צדקו הדברים, ונתחרט על שלא צייתנו בתמימות ופשיטות. נתעורר כבר עתה לעזוב דרכנו הרע, אשר אנו רגילים לראות בכל עת רק את הרע, ולהתעמק בעיון עמוק בחסרונותינו, ונחפש ונבקש את הטוב ונחיה את עצמנו, ואז ייטב לנו לעד.

* * *

ולסיום, שח לי חבר טוב: איך אשמח את עצמי עם התפילין שהנחתי, עם המקוה שטבלתי, הרי עשיתי זאת בלי שום כונה ובלי לב, וכמעט אפשר להגדיר זאת כ'מתעסק' ולכל היותר כ'שוגג'. וכי עם מצוה שעשו 'בשוגג' אפשר לשמוח?

כדרכו של יהודי השבתי לו בשאלה:

אם היית נכשל בעוון רציחה ח"ו, והיית דורס – חס ושלום! – אדם שעבר בכביש רח"ל בשוגג ובלי כונה, האם ג"כ היית תוהה ושואל אם אפשר להיות בעצבות מזה, או שבזה היה לך הלכה ברורה? ומאי שנא מצוה בשוגג מעבירה בשוגג, הלא אדרבא מידה טובה מרובה!