"צא הילחם בעמלק! – אשר קרך בדרך" – הציווי הנצחי שקורא גם אלינו לצאת משלוות נפשנו ותרדמת ההרגל שעוטפת אותנו ולצאת להילחם באויב המר שמקיף אותנו, הלא הוא "קליפת עמלק שאורב לעקור את האדם לגמרי משני עולמות ח"ו, וכל מלחמתו הוא שיורד ומסית את האדם למה שמסיתו על ידי שמגביר מאד הדמים רעים ומכניס מחשבות רעות הרבה בלב כל אחד, שהם עיקר היצרים רעים" (ליקוטי הלכות, שבת ז, לב).

עלינו מוטלת חובת היום, לאזור חיל וללחום, לחפש דרכי מלחמה ולהידבק לשר הצבא האמיתי. כפי שמוהרנ"ת ממשיך שם: "ועל כל אחד מישראל מוטל להילחם עמו, שהוא מלחמת היצר שיש לכל אחד בזה העולם, שעיקר המלחמה היא עם עכירת הדמים שמשם כל התאוות. אבל רוב העולם הם חלושי כח לעמוד במלחמה זאת כראוי, עד שיש שנכשלים מאד, וכל כוחנו על ידי גדולי מובחרי הצדיקים שיש בכל דור שהם לוחמים בעדנו".

תחילת ויסוד מלחמה זו היא עצם הזכירה, שכן אויב זה הוא סמוי מאד, ותחילת נשיכתו אינה ניכרת כלל, והוא מפיל שכחה עצומה שלא להישמר ממנו, ולחיות ברוגע בצל מוות איום זה. אנחנו מכירים את עמלק מאז שבא בגלוי, אבל קדמו לכך הרבה מלחמות סמויות ונעלמות שבהם פעל את עיקר פעולתו. כך מלמדים אותנו חז"ל הקדושים: "ויבוא עמלק – שבא בגילוי פנים, לפי שכל הביאות שבא לא בא אלא במטמוניות, שנאמר אשר קרך בדרך" (מכילתא
בשלח).

לשם כך זקוקים אנו לזכירה אלוקית, לכח עליון שיעזור לנו לזכור ולא להסיח דעת, למען לא ניכשל עוד להיות שותפים חלילה לצורר זה מבלי לשום לב. כי "עתה כל המלחמות שלוחמים עם עמלק הוא רק על ידי הזכירה לבד, שזה עיקר המצוה, כמו שכתוב 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. ועל כן קורין בתורה פרשת זכור, והוא מצות עשה דאורייתא, כדי להכניס המחשבה שבמח ולב, לזכור שיש קליפת עמלק שאורב תמיד על כל אחד מישראל בלי שיעור וסוף כל סוף ימחה זכרו, וצריכים לזכור ולהאמין בזה למען יהיו עינינו צופיות אל ה' תמיד שיצילנו ממנו" (ליקוטי הלכות, שבת ז, שם).

* * *

אבא רחמן מזהיר את בנו הקטן: "תזכור שאסור לך לאכול שום דבר שיש בו תערובת ממאכל פלוני. זוהי סכנת חיים בשבילך, אל תתפתה בלכתך למסיבה כלשהיא לאכול כאוות נפשך כי זהו סם מוות עבורך". תזכור, תחזור על כך, תעורר את נפשך למען חייך. וכך גם מזהיר אותנו בוראנו, אוהבנו ומרחמנו מפני האויב המר הזה, שלובש אלפי איצטלאות שונות ומשונות, מבלי להכיר שכאן טמון ראש הצוררים, הנחש הקדמוני בעצמו, שארסו קשה מכל מיני הארס שבעולם.

נתעורר נא בנקודה עיקרית אחת, שהיא גם מעיקרי עבודת היום של חודש אדר ושל פורים, נגד אויב זה, ומכאן נבין, שמידה כנגד מידה, זה גם אחד מתכסיסיו הקשים והסמויים ביותר:

חז"ל הקדושים מגלים לנו את סוד כח התגברותו של עמלק: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים – אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה" (מכילתא בשלח שם). אם נדקדק בדבריהם נראה שלא אמרו שפסקו מללמוד ולקיים את התורה, אלא שרָפוּ ידיהם מכך. 'רפיון' פירושו עצלות, חוסר חיות, העדר זריזות ושמחה ותבערת הלב.

כמדומה שכל המידות הללו נמנים אצלנו בראשו של סולם המעלות, ולא ביסודו. זאת אומרת, איננו מתייחסים אליהם כאל יסוד ובסיס, כאל הדברים החמורים שבחמורים, כאל עיקר כוחו של עמלק. אבל רופאי הנפשות ידעו גם ידעו את סוד מטמוניו של הנחש הזה, והם גילו לנו את האמת הברורה, וכך גם מגלה לנו רבינו הקדוש: "צריך ליזהר מאד מעצבות ועצלות, כי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות" (ליקוטי מוהר"ן, קפט). זו אינה מעלה בלבד, כי אם העיקר שעליו יש ליזהר מאד!

"הזריזות הוא בחינת שמחה, היפך העצלות והעצבות, שהם גם כן בחינה אחת" (ליקוטי הלכות, חלה ג). כשאדם הולך בעצלתיים בלי חיות וזריזות, הרי שדבק בו סם המוות של אותו נחש, המורכב מעצבות ועצלות. זה לא חסרון במידה אחת מסויימת. המידות הללו פוגעות ביסוד האמונה, וכמו שמפורש בדברי רבינו הקדוש: "עיקר העצבות והעצלות, הוא מחמת חסרון אמונה" (ליקוטי מוהר"ן, קנה). שמחה וזריזות פירושם: הכרה ואמונה שאנחנו קשורים בחי החיים, ושכל מצוה קטנה וגדולה וכל נקודת קדושה בוקעת רקיעים ובונה נצח מופלא שאין דוגמתו. לעומת זאת, העצלות והעצבות עניינם: רפיון ידים מהכרת האמונה. זהו אויב סמוי, לא חשים בכך, כי על כן נדמה שהאמונה איתנה וקיימת אלא רק חלה בה תשישות מסוימת, והצדיק מגלה את האמת על מה שקורה כאן, ורק בהתעוררות עצומה של 'זכרון' נוכל לו.

יש ונופלת כבדות וקרירות לפני התפילה, לא חשים את החיות ותבערת הלב להשקיע כוחות בתפילה, ונדמה לנו שבסך הכל חסר לנו במעלת רוממות התפילה, אבל קדושנו מוהרנ"ת אומר ברורות: זהו עמלק בעצמו! זהו חץ מורעל של עצבות ועצלות, כי הצדיק פועל בשומעי לקחו "שיחממו עצמם בחמימות והתלהבות דקדושה ברשפי אש שלהבת י-ה לעבוד את ה' יתברך ולהתפלל בחמימות והתלהבות, ולא ילכו עמו בקרי ח"ו, בבחינת קרירות, שנמשך מסטרא דעמלק, שנאמר בו אשר קרך בדרך" (ליקוטי הלכות, מתנה ד, יד). קרירות בתפילה ובעבודת ה' היא 'אשר קרך', סם המות שנובע מהכחשת האמונה חלילה!

כך גם נפילה לזקנה וחוסר חיות ללחום ולהתחיל מחדש, או עייפות בעבודת ה' שבאה כתוצאה מכל כך הרבה נפילות שגורמות חלישות הדעת, יאוש וחוסר רצון להתחיל שוב – כל אלה וכיוצא בהם הינם חיצי מות של האויב הרוחני.

'גיהנום של שלג' – מסביר מוהרנ"ת – בא כעונש למי שמקרר עצמו מעבודת ה', כשנופל ונחלש אחר שהתעורר לשוב בתשובה, "מחמת חלישות הדעת, שנדמה לו שאינו מועיל לו עוד תשובה לריבוי עוונותיו העצומים מאד, מחמת שיודע בעצמו שכבר למד תורה ועשה כמה מצוות ואף על פי כן התגבר עליו היצר הרע כל כך. ומי שנשאר בזה ומניח ליפול עצמו על ידי הסתות ורעיונים של הסטרא אחרא כאלה וכאלה הוא נידון על זה בגיהנום של שלג שהוא קרירות עצום ומר, שהוא מידה כנגד מידה על שנתקרר על ידי חלישות הדעת" (ליקוטי הלכות, בשר בחלב ה). זהו ה"אשר קרך" של עמלק.

שמחת פורים וחודש אדר – שעניינם עמל וידיעה לזכות לזריזות ותבערת הלב והתעוררות חיות לעבודת ה' – אינה אם כן רוממות ומעלה בלבד, אלא יסוד בנין האמונה. בכך נפעלת המלחמה העיקרית נגד עמלק, שכן 'ראשית גויים עמלק', חיציו ונשיכותיו הם תחילה וראש לכל העוונות רח"ל, וכל פגם בעצבות ועצלות הוא פתח לכל חטאת ועוון חלילה.

בקריאת מעש ומלחמת עמלק, כשנבוא להיזכר ממהות האויב הזה, נבקש ונתחנן שנזכור תמיד את חומר ארס העצבות והעצלות, ועוצם חיוב והכרחיות השמחה והזריזות, כי הם חיינו ואורך ימינו ויסוד אמונתנו.

וכמו כן, כשנבוא לחזור ולקבל את התורה מחדש בימי הפורים, נתעורר ונעמול ללחום על יסוד השמחה והזריזות והתבערה בעבודת ה', כשנקיים את מצוות היום, כאשר נרקוד ונשתה עד כדי שכרות, נעמול לעורר את הנקודה הפנימית שבלב, לרצות לחיות בעבודת ה' ולא לגשת לכך ברפיון חלילה, אלא שתהא זו ההתחלה האמיתית לחיי שמחה וזריזות כי "כל ההתחלות הם מפורים". ביום הזה נשוב ונקבל על עצמנו מאהבה ושמחה שלא להניח עצמנו להתקרר וליפול משום דבר, שכן "השמחה היא בחינת 'נעשה ונשמע', שהוא בחינת קבלת התורה" (ליקוטי מוהר"ן, סה).

כאשר נוצח המן עמלק זכו היהודים לאורה ושמחה, 'אורה זו תורה' (מגילה טז:), התורה חדלה להיות עול מכביד אלא הפכה למקור אורה ושמחה, מקור תענוג וחיות; בטלה הכבדות העצלות והעצבות שהנחש הטיל בנו, וזכינו לשמוח ולהזדרז ולחיות בעבודתנו את בוראנו.

והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור, ה' הלוחם בעדנו פותח לנו אוצרות מחודשים בשנה זו גם כן, אוצרות של שמחה וזריזות ותבערת אש קודש לשוב אליו באמת ובלב שלם, ועלינו רק לפשוט ידינו לקבל את המתנות הללו על ידי קיום מצוות היום בקריאת פרשת זכור ומלחמת עמלק וביום הפורים הבעל"ט, בתמימות וברצונות והשתוקקות בלי גבול. שכן, בפורים אין מדקדקים על מידת זכאותנו, אלא "כל הפושט יד נותנים לו".

"שִֹמְחוּ אַחַי וְרֵעַי בִּישׁוּעַת ה'. עַד הֵנָּה לא עֲזָבוּנוּ רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו, כֵּן יוֹסִיף כִּפְלֵי כִּפְלַיִם לְהַרְאוֹת לָנוּ חַסְדּוֹ, וִישׁוּעָתוֹ יִתֵּן לָנוּ, הַכֹּל בְּכֹחַ הַזָּקֵן הַקָּדוֹשׁ חֶסֶד שֶׁבַּחֲסָדִים, שִֹמְחוּ בַּה' וּבְצַדִּיקָיו הַקְּדוֹשִׁים, בִּפְרָט עַתָּה בְּפוּרִים זְמַן שִֹמְחָה לַכֹּל, פּוּרִים אִין לַאנְד פּוּרִים אִין לַאנְד. אֵין פְּנַאי לְהַאֲרִיךְ כִּי עֲדַיִן לא הִתְחַלְתִּי לְקַיֵּם מִצְוַת לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא, מִי יִתֵּן שֶׁאֶזְכֶּה לְקַיֵּם כָּרָאוּי וְלִשְֹמֹחַ כָּרָאוּי, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם בְּיָמֵינוּ בְּחִינַת קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ מֵחָדָשׁ". (עלים לתרופה, מכתב רל"ב)