"לית רעותא טבא דאתאביד" [= אין רצון טוב שהולך לאיבוד], כך קבע רשב"י (זוהר תרומה, קנ ע"ב). אבל הרצון הטוב, לא זו בלבד שאינו נאבד, אלא הוא מהווה מכשיר רב עוצמה של יצירת פעולות טובות בעולם כולו.
שכן הרצונות והתשוקות יוצרים כוחות רוחניים, "נפשות", בהתאם. רצונות טובים יוצרים נפשות טובות, וכן להיפך. כמובן, עוצמתן של הנפשות הללו תלויה בחוזקם של הרצונות.
זה כוחה העצום של התפילה, שכשאנחנו נכספים להשי"ת ומבטאים את הכיסופים הללו בפינו, נוצרות "נפשות", והללו לא רק שמסייעות לתפלה להתקבל, אלא אף יוצאות ומשוטטות בעולם ומעוררות יהודים, שגם הם ייכספו וישתוקקו לה'.
כך נבין את דברי חכמינו, ש"נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו. שנאמר 'וביום השביעי שבת וינפש' – כיון ששבת, ווי אבדה נפש" ופירש רש"י: "וינפש דרשינן ליה: אוי על הנפש שהלכה לה במוצאי שבת".
לכאורה לא מובן איך חז"ל מסבירים את המילה וינפש שמתייחסת לכניסת השבת, בתור מילת צער על הנפש שיוצאת במוצאי שבת. אבל לפי האמור, מובן שדווקא הצער והגעגועים אל הקדושה שיש לנו בימות החול, כשאין לנו הנשמה היתירה, הם אלו שיוצרים ובוראים את הנפש היתירה שאנו זוכים אליה בכניסת השבת. כך שה"וינפש" בכניסת השבת מבוסס על ה'ווי אבדה נפש' שביציאתה, שכאמור הנפש היתירה נעשית מהכיסופים.
(עפ"י לקו"מ ח"א, לא)
