שתי מילים, שתי תיבות בודדות שהכריעו את הכף של כל העולם כולו לחיים. היה זה במעמד הנורא והנשגב בהר סיני,"ארץ יראה", כל היקום כולו עמד בפחד ורעדה האם יקבלו ישראל את התורה אם לאו, שכן "התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו", והארץ יראה ופחדה "שמא לא יקבלוה, ויחזור העולם לתוהו ובוהו" (גמ' שבת פח. וברש"י שם). שתי המילים "נעשה ונשמע" הכריעו את הכף לחיים, הארץ שקטה, עליונים ששו ותחתונים עלזו. ולא זו בלבד, אלא שעם ישראל עלה ונתעלה אז במעלה עליונה ומופלאה; "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, וקשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שם), ובזוהר הקדוש (ח"א צ.) מבואר שבשעה זו נתעלו ישראל להיות במדרגת מלאכי השרת: "כיון דאקדימו עשיה לשמיעה, קרא קודשא בריך הוא לפמליא דיליה, אמר לון: עד הכא אתון הויתון יחידאין קמאי בעלמא, מכאן והלאה הא בני בארעא חברים בהדייכו בכולא".

מה טיבה של אמירה והקדמה זו, והאם גם לנו ניתנה מתנה זו שנוכל לומר כן ביום הגדול הזה?! הבה נציץ למה שרבי נתן מגלה עינינו במהות אמירה זו, וזה לשון קדשו:

"וזהו בחינת נעשה ונשמע, שהקדימו ישראל בשעת מתן תורה נעשה ונשמע, זה מורה על עוצם תשוקת רצונם שהיה אז בתוקף גדול עד שהקדימו נעשה לנשמע, והיו מרוצים לעשות כל מה שירצה ה' יתברך, אף על פי שאינם יודעים עדיין מה לעשות! אף על פי כן היו מרוצים לעשות. כי עיקר הרצון הוא בחינת רצון מופלג בלי שום ידיעה כלל, רק תשוקה ורצון נפלא וחזק מאד לה' יתברך, כמובן מדברי רבינו ז"ל. וזהו 'נעשה' קודם ל'נשמע', כי 'נשמע' הוא בחינת רצון הלב, כי שמיעה תליא בליבא, היינו, שאמרו שאנו רוצים לעשות יהיה מה שיהיה, ועיקר התכלית כדי שנזכה להארת הרצון יותר ויותר שהיא עיקר התכלית שזהו בחינת 'נשמע' שהוא בחינת לב, בחינת רצון" (ליקוטי הלכות, ערב ג, מ).

"הם אפילו לא ידעו לקראת מה הם הולכים, אבל הם רצו בכל לב…

הם עדיין לא למדו כלום, לא ידעו האם הם מסוגלים לקיים או לא, לא הבינו טעמם של מצוות ומדוע כה נחוץ שיקיימו זאת, אבל הם כן רצו וחשקו בכל לב, הם רצו להתקרב להשי"ת. הם הבינו שהוא יתברך הינו מקור הטוב ואליו כדאי להדבק. וכאשר הציתו בלבם את הרצון הזה שאגו כולם יחד 'נעשה ונשמע', יהיה מה שיהיה, אנחנו כבר נפעל ונעשה כל שביכולתנו לקיים רצונך.

אם ישאלו לאדם מן השורה האם הוא רוצה להתמיד בתורה בהתמדה עצומה, או האם הוא רוצה להתקדש בקדושה גדולה, או האם הוא חפץ לעסוק בגמילות חסדים במידה יתירה, וכן הלאה – הרי המחשבה הראשונה שלו תהיה לבחון האם הוא מסוגל לכך. הוא יסיק מסקנות לפי העבר שלו, ולפי מה שנהוג כיום בין בני אדם וכדומה. אבל במעמד הקדוש ההוא, ענו בני ישראל לפי הרצונות שלהם; הם זעקו מעומק לבם: אני מוכן! אני רוצה! אקפוץ לתוך העבודה הזאת וה' הטוב יגמור בעדי. הם אפילו לא ידעו לקראת מה הם הולכים, אבל הם רצו בכל לב.

הזכויות העצומות שכלל ישראל זכו אז הוכיחו, שרצונותיו של איש הישראלי הינם גבוה מעל גבוה ויש להם כח עצום ונורא. כאשר האדם מביע רצונותיו לפני ה' ואומר לו – באיזה אופן ומדרגה שהיא – שרוצה להיטיב מעשיו ושהוא רוצה להתקדש ולהתמיד בתורה ולזכות לכל טוב, הרי זה עצמו מהפך את מהות האדם מרע לטוב, ובורא לו כלי עצום ונשגב עד אין קץ שיוכל להמשיך שם כל ברכות הטוב! ועלינו לזכור שמדובר היה שם באנשים שהיו מזוהמים מאד לפני כן במ"ט שערי טומאה, ואעפ"כ הועיל רצונם לפי מדרגתם לתכלית ההתגלות האלוקית באותו מעמד נורא ולקבלת תורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים שאין חקר לקדושתה ונוראות טובתה.

כי "אפילו אם האדם הוא כמו שהוא, כל זמן שעדיין הוא זוכר את ה' יתברך ויש לו רצון לשוב אליו יתברך, אף על פי שזה כמה אשר הוא כוסף לשוב אליו יתברך ועדיין לא זכה לתשובה, אדרבא, פגם יותר והוסיף חטא על פשע ח"ו, אף על פי כן יחזק עצמו לכסוף ולהשתוקק לה' יתברך תמיד בכל עת, ועל ידי זה בוודאי סוף כל סוף יזכה לצאת משטותיו, ויזכה בוודאי לתשובה בלי ספק! ודרך זה הוא עצה טובה ונכונה לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן, הן צדיק גדול מאד או איש כשר באמת הצריך לצאת מדרגא לדרגא גבוה יותר, והן אנשים הקטנים במעלה מאד, ואפילו המונחים בשאול תחתיות המלוכלכים במעשים רעים מאד, אף על פי כן על ידי 'רצון', הכל יכולים לעלות מתכלית דיוטא התחתונה עד רום המעלות!" (שם, אות ה').

לאחר שבעה שבועות של כיסופים מגיע רגע השלימות של הרצונות, "רצוננו לראות את מלכנו". איננו מחשבים חשבונות של פחיתות ערכנו, לא אכפת לנו שאיננו ראויים כלל לכך, אחרי ככלות הכל אנו רוצים, אנו משתוקקים וחפצים, אנו מתגעגעים ומבקשים! והיא שפתחה את הדלת לאוצר הנשגב והנעלה מכל, אותו זכו בשתי ידיים.

תחת אשר נדכא ונשתיק את הרצונות שבנו מכח הנפילות והירידות שכבר נכשלנו ונפלנו בעבר, הבה נתחדש ונעורר רצונות בלי שום שכל אנושי, אלא מכח הבטחון באהבתו ית' אותנו ומכח כל רבבות הנקודות טובות שכבר זכינו להם בעבר, שצריכים לחזק אותנו שבוודאי גם עתה לא יעזבנו ה' וייטיב עמנו בחסד חינם להנחילנו דרכי קיום התורה בעתיד.

וכנפלאות ההארה שמוהרנ"ת מוצא בלימוד ה"תקון ליל שבועות" בלילה קדוש זה, בו אנו פותחים ומסיימים כל פרשה וספר מספרי תנ"ך ומשניות וזוהר ועוד, וכה הם דבריו הנפלאים:

"כי זה ידוע שעיקר קבלת התורה בשבועות בכל שנה, העיקר שנזכה עתה שיומשך עלינו הארת התורה באופן שנזכה לקיימה לצאת מרע לטוב, ולזה צריכין לשבר מניעות רבות, ועיקר הוא הרצון. אבל לא היה כח להתגבר ברצון ותוחלת ותקוה אל הטוב האמיתי, מאחר שכל אחד רואה עוצם ריחוקו מהטוב וזה כמה שהוא נכסף ועדיין לא עלתה בידו, ומחמת זה רבים מתרשלים אפילו מהרצון והחשק הטוב. אבל כשיזכור האדם את עצמו את כל החסד והטוב שכבר זכינו בזה העולם, כי כבר זכינו לקבל את התורה, ואחר כך ששה סדרי משנה הקדושים וכל הספרים הקדושים, עי"ז יש לנו כח לייחל ולקוות ברצון חזק שגם עד זקנה ושיבה אל יטשנו, עד שנזכה על ידי הרצון החזק לשבר כל המניעות ולבוא לתכלית אמיתי למה שצריך לבוא בזה העולם המעשה.

"ועל כן אומרים בליל שבועות ההתחלה והסוף מכל ספר, כדי להזכיר לפני ה' יתברך את כל החסד והטובה שכבר עשה עמנו, שכבר זכינו שיצא מכח אל הפועל תורה קדושה ומתוקה כזאת, ועל ידי זה אנו מקווים ומצפים גם עתה ברצון חזק וכיסופים עצומים שנזכה ביום המחרת, ביום השבועות הקדוש זמן מתן תורתנו, לקבל מחדש את כל התורה הקדושה באופן שנזכה לקיימה מעתה" (ליקוטי הלכות, הכשר כלים ד, כו).

בלימוד כל הלילה באופן שכזה, ובשאר תפילות היום, כמו גם ב'שיר של חשק' של 'אקדמות' ובקריאת 'מגילת רות' בה מתגלה תוקף חשקה ורצונה ומסירות נפשה של אם המלכות דקדושה להיכלל בקדושת ישראל – נתעורר גם אנו בכל לב ונפש להלהיט את הרצונות והכיסופים בלי גבול ובלי שכל אנושי, אלא בהשתפכות נאמנה לאבינו אוהבנו מרחמנו, והיא שתפתח גם לנו את עולם החירות ממלאך המוות וקבלת 'תורת חיים' ואהבת חסד, לחיותנו חיים נצחיים מעתה.