תיאור הסתלקות מורינו רבי נתן מברסלב זיע"א, כפי שפורסם בירחון "מבועי הנחל" בשנת תשמ"ב, השנה הקל"ז להסתלקות מוהרנ"ת, ומובא כאן בשינויי לשון קלים.

"הדר עוזנו, עטרת ראשנו, מחמד נפשנו, אדמו"ר רבי נתן זצ"ל התלמיד הגדול של רבינו מוהר"ן זצוקלל"ה[1] – "חתן הרב הגאון המפורסם מו"ה דוד צבי, שהיה אב"ד בק"ק שאריגראד ובק"ק קרעמיניץ והגליל ובק"ק מאהליב יצ"ו"[2] — אשר עלה על כל התלמידים ברוב התבטלותו לרבינו; השיג אותו ואת דעתו הקדושה יותר מכל חבריו[3]; שימש בקודש ככותב תורותיו; פירש והפיץ את שיטתו בעולם כולו לשעתו ולדורות; עליו העיד רבינו שבלעדיו לא היה נשאר אפילו "דף של גניזה"[4] מרוב תורותיו, דרכיו, ופעליו הנוראים. הוא הגבר אשר השליך נפשו מנגד למען האמת; גאון בנגלה ובנסתר; עבד את השי"ת כל ימיו במסירות נפש עצומה והתלהבות גדולה, עדי נסתלק בשם טוב בעיר ברסלב, במעלי שבתא, בעשירי לחדש טבת שנת תר"ה, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

להלן תיאור הסתלקותו הקדושה[5]:

בן ששים וחמש שנה בקירוב היה אז מוהרנ"ת, ליל שבת קודש פרשת מקץ, ימים מספר אחרי חנוכה שנת תר"ה. פניו הקדושות אפופות התלהבות יתירה מבכל שבת אחרת, ניכר בו שמאורע מיוחד מתרחש בעולמו הרוחני.

"הפעם בכל זאת נבהלתי"

ואכן, פתח פיו, ושלא כדרכו החל מספר חלום שחלם לו, ואשר בו רמז ברור להסתלקותו הקרובה – – –

בחלומו, והנה רבינו עומד לפניו בכל הדרת יפעתו. מוהרנ"ת התנפל לפניו, בקשו והפציר בו שילמדו את הספר הנשרף (ספר בן ארבעה חלקים שרבי נתן בעצמו העתיקו מפיו הקדוש בשנת תקס"ו ולא הבין בו דבר, אך התלהב ונבהל מאד מהכתוב בו: בספר זה, אמר רבינו, "אין מי שיודע בו דבר, כי אם צדיק גדול, חד בדרא, וגם שיהיה חכם בכל השבעה חכמות"[6]. הספר נשרף בשנת תקס"ח במצוות רבינו). שמע רבינו את בקשתו, ענה ואמר לו: לשם כך צריך אתה לבוא אלי…

אחר פנה לאנשיו ואמר: אף על פי שאדמו"ר אמר לי פעם שהרבה הרפתקאות עוד יעברו עלי וציווה עלי שלא אפחד, הפעם בכל זאת נבהלתי מאותו חלום.

התחיל אומר תורה בענין המנורה הטהורה[7]. נכנס בשמחה עצומה, והחל מרקד בעצמו בדביקות נפלאה. כשנסתיימה הסעודה וקם מהשולחן, נזרקו מפיו רשפי אש שלהבת, בדבר עבודת הכהן ביום הקדוש, יום הכיפורים, ובהתרגשות מרובה פתח באמירת סדר העבודה, כפי שהיא נאמרת ביום הכיפורים: "…נכנס לפני ולפנים… עמד במקום שעמד ונכנס במקום שנכנס… ראה לפני מי אתה נכנס… אחת ואחת…" אח"כ נפלט מפיו הקדוש הדברים: הרי התלמיד חכם גדול מכהן גדול כמו שכתוב "יקרה היא מפנינים"…

סעודה שלישית:

זה מכבר יצא מגדרו שגדר לו לא לומר תורה בסעודה שלישית של שבת, לבל יתדמה למנהיג ורבי. מאז בא אליו רבינו פעם בחלום והוכיחו על שמרחק אנשים מאתו, פתח שעריו, ואנשים החלו באים אליו מדי שבת בזמן המנחה ושומעים ממנו דברים חוצבים להבות אש[8].

אף בשבת זו, פרשת מקץ, רביעי לחדש טבת, נאספו מקורביו אליו. נתיישבו סביב השלחן וציפו לבואו לומר תורה, נכנס מוהרנ"ת, התיישב והחל לומר במורא גדול, ברתת ובזיע, כדברים האלה: אף על פי שזוהי חרפה לומר, כי כל דרשן אומר כך, אף על פי כן, עלי לומר: דעו לכם, כל אחד יהיה מת וגוסס, ויאלץ לשכב ברגליו אל הדלת…

פחד ובעתה אחזו בכל הנוכחים. אף פעם לא פתח כך רבי נתן בדבריו… והוא המשיך בשטף ובהתלהבות בדברי התעוררות, חזר על המאמר הגדול והנורא שבלקוטי מוהר"ן "חדי ר' שמעון", כשהוא מבאר את דברי רבינו בענייני אמונת חכמים, עצות, וכו'. ו בהגיעו לענין הצורך לעולם בספרי הקודש, הרחיב דיבורו כמה חשוב הדבר להדפיס ספרים קדושים, וכאן הזכיר את דברי רבינו בחובת האדם להשאיר דעתו, דעת הקודש, למטה, אף לאחר שנשמתו עולה למעלה למעלה…

"וקנה לך חבר"

הלילה ירד, מוצאי שבת הגיע, והוא עדיין יושב ודורש בדברים העומדים ברום רומו של עולם, את דבריו הסמיך לפרשת השבוע, מקץ, ותיבלם בכל מיני דברים המשיבים את הנפש וחידושים נאים. בין השאר פירש את המשנה "עשה לך רב וקנה לך חבר" בטוב טעם, ענה ואמר: צריכים להתקרב לרבי, ואם אין רבי, אזי – וקנה לך חבר – מתחברים אל העט… אל הספרים הקדושים הנכתבים בקנה[9].

במוצאי שבת קודש פרשת מקץ, כשהבדיל על היין, בכה בכיה גדולה, והכל הבינו שאין הענין פשוט כל עיקר; מי שידע לצרף שיחה לשיחה ותנועה לתנועה, הבין מה עומד להתרחש – – –

והנה, בחצי הלילה, נחלש מאד, חולי מעיו, שמזה יותר מעשרים וחמש שנה[10] תקף אותו לסרוגין גבר עליו הפעם יותר מתמיד ולא חלף עוד.

עם אור הבוקר פשטה השמועה בקרב תלמידיו הקדושים. הללו, שביניהם היו כאלה שסובבו ביערות ונהמו בדביקות עילאית להשי"ת, נחרדו למצבו והחלו מתפללים בחזקה אל ה' כל איש ואיש בהתבודדותו בינו לבין קונו.

"יפוצו מעיינותך חוצה"

מיום ליום גברה חולשתו. ביום ב' פרשת ויגש בא תלמידו ר' זאב ליובארסקע לבקרו, דיבר עמו מוהרנ"ת מגודל קדושת ה"ראש השנה של רבינו" בהזהירו אותו לנסוע לאומן לראש השנה. ביום ד' עמדו לפניו כמה מאנשיו דיבר לפניהם כעין דברי צוואה, הוא אמר: עיקר עיסוקכם יהיה להדפיס ספרים; יפוצו מעיינותיך חוצה. לאחר מכן דיבר נוראות מענין כינור בן הע"ב נימים שיתנגן לעתיד לבוא…

"נהיה מוכרחים להתוועד"

באור ליום ה', אחר תפלת ערבית, עמדו לפני מיטתו כמה מתלמידיו הקדושים, ביניהם ר' זאב הנ"ל ור' דוד מטולטשין, הסתיר ר' דוד את ר' זאב, פנה אליו מוהרנ"ת ואמר לו: אל תסתיר את זאב, יביט עלי לפחות; גם רבינו אמר פעם לאחד: "הסתכל עלי, יהיה זה עבורך טובה גדולה". נעצר קט והמשיך: נהיה מוכרחים להתוועד… שאלו ר' זאב: היכן? נענה: בעולם הבא…

לכולם כבר היה ברור כי הנה הנה הולך וכבה נר ישראל, היחיד והמיוחד שבין תלמידי רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א. דמעות רבות בקשו לפרוץ החוצה אך המתינו לכל מוצא פיו. רבי נתן התחיל מספר מעשה נורא מהספר הנשרף, תיאר לפניהם כתיבת הספר שארכה לו שלש שעות ומחצה, לאחר הכתיבה – אמר – יצאתי כמו מהאידרא – – – כלומר, כפי שחשו תלמידי רשב"י בצאתם מה"אידרא" – המעמד הנשגב שבו גילה לפניהם סתרי תורה נוראים. כשסיים לספר את הדבר התבטא: הרי זו סייעתא דשמיא שספרתי לכם סיפור זה.

"משקים בית השלחין במועד"

עם חצות ליל חמישי התגבר כארי וערך תיקון חצות כדרכו, בהתעוררות הלב ובכוונה עצומה, כמאז ומקדם, אך מתוך חולשה גדולה ורפיון אברים. אף לאחר חצות לא היה מוחו נתון למצבו, מהרהר היה בחידושים דאורייתא שחידש בשבוע האחרון בענייני המנורה, חנוכה וכו', עתה עלו וצצו בשרעפיו חידושים נוספים בענינים הללו. עברו כשלש שעות מחצות, בטרם הפציע אור היום, תפס קולמוס בידו הקדושה, ולמרות חולשתו החל רושם מאשר העלה במצודתו הלילה, שני לילות לפני הסתלקותו – – –

"והכל בשביל דבר האבד, שהם בחינת נפשות…"

מהחידושים שרשם באותו לילה, מודפס ועומד בספרו הגדול לקוטי הלכות בסוף הלכות ראש חודש. בקטע אחד – דברי התחזקות עצומים לאבודים ולנידחים, בו ביאר את מה שדיני חול המועד נמסרו לחכמים "שהם יעשו כרצונם להתיר איזה מלאכות ולאסור איזה מלאכות, כפי שיראה בעיניהם וכל עיקר היתר עשיית מלאכה על האבודים והנדחים בעוונותיהם שגם אותם צריכים לתקן, אבל כל תיקונם הוא על ידי החכמים האמיתיים ושיקיימו דבריהם על כל אשר יאמרו כי הוא זה, כי אף על פי שהכל צריכין לקיים דברי חכמים, אבל אין שום מצוה שיהיה נמסר לחכמים לבד לעשות כפי דעתם, כי אם בדיני חוה"מ, והעיקר בשביל דבר האבד שהם בחינת נפשות וניצוצות האבודים שאי אפשר להם להתתקן כי אם על ידי החכמים כנ"ל"[11].

"כתב ב' ימים קודם הסתלקותו"

רבי נחמן מטולטשין זצ"ל – תלמידו המובהק שסידר והדפיס את הספר הקדוש ליקוטי הלכות – מציין שם בסוף הלכות ראש חודש כדלהלן: "אמר המסדר, מתיבת 'גם' עד כאן, וגם ענין חוה"מ המובא באות נון, כתב מו"ר, בעל המחבר הזה, ב' ימים קודם הסתלקותו, בעת חולשתו הגדול; אף על פי כן התגבר בכל כחותיו וכתב מה שהשיג אז. כי זאת ראינו עין בעין, שמוחו היה דבוק בהתורה עד הרגע האחרון של הסתלקותו שנסתלק ביום ו' ערב שבת קדש פרשת ויגש עשרה בטבת שנת תר"ה לפ"ק, וראינו בעינינו שקיים מאמר חז"ל: זאת התורה אדם כי ימות וכו' – שחייב אדם לעסוק בתורה עד יום מותו, כי עוד כמעט ברגע האחרון של הסתלקותו שמענו ממנו חידושי תורה, אך לא היה בכחו לכתוב עוד, ואפילו לדבר כל מה שהיה במוחו לא היה באפשר".

"אם יאחז ברבינו, לבטח ישוב בתשובה!"

באותו ליל חמישי בו כתב את כתיבתו האחרונה בחייו נכנס הביתה תלמידו ר' מאיר לייב בלעכער, אמר לו מוהרנ"ת: יהיה זה בעל עבירה הכי גדול, אם יאחז ברבינו ישוב לבטח בתשובה וישיג תיקון. כשעתיים לפני אור היום נוסף גם ר' לֵיבְּצִ'י על ר' מאיר לייב, שח לפניהם מוהרנ"ת דברים מבהילים: המלאך "דומה" בא אצל האדם בשעת מיתתו ומבקע כריסו ומפילו על פניו… אוי!… ובפרט כשיש רפואות בבטן – זוהי אש להבה … אך רבינו ז"ל בודאי יתקן הכל מעל פניו…

הבוקר אור. רבי נתן מתעטף בטליתו ומתפלל, באמצע התפילה גוברת חולשתו למאד, באה בת רבינו הצדקנית מרת אדל והקימה רעש: למה תחרישו! הלא צריכים להרבות בבכיה! שמע אותה מעוררת את הקהל לבקשת רחמים בפומבי, לא הסכים על ידה באמרו שיש לו שונאים גדולים, בכוונו למובא בגמרא שכשחלה רבא לא רצה לפרסם מיד את היותו חולה כדי שלא יורע מזלו[12]. הורה מוהרנ"ת לתלמידיו להזכירו לזכות בשעת ההתבודדות, להתפלל לפני השי"ת שתמצא לו זכות במה שכתב וסידר והידר את תורת רבינו ובמה שגם עתה רצונו להדפיס עוד ולהזכיר שכל חיי אנשיו תלויים בו.

בין התלמידים שנוכחו באותה עת היה ר' צבי מטפליק, אצלו היה רבי נתן מתאכסן כל אימת ששהה בטפליק, כינויו היה ר' הרשקע נתנאל'ס. שאלו מוהרנ"ת אם כבר קיבל את הכסף שהיה מגיע לו מאת אדון אחד, וכשנענה בחיוב אמר לו: "תן לי מעותיך ואני אשמרם לעולם הבא"… דהיינו, לצדקה. לאחר מכן פירש: "אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה". ציווה להרבות באמירת תהלים, לא ביקש כוונות מיוחדות והדגיש בפירוש: "יאמרום איך שיאמרום"…

אור ליום שישי, ערב שבת קדש פרשת ויגש, עשרה בטבת תר"ה, היום האחרון של מוהרנ"ת – – – תלמידיו הקדושים עומדים לפניו ומקריאים לו את שתי המעשיות מספר סיפורי מעשיות אשר לרבינו – מעשה מאבידת בת המלך ומעשה ממלך וקיסר, שמי כמוהרנ"ת השיג בהם; כמה דברים נשגבים דרש עליהם והעלם בספריו הקדושים!…

"אתם אנשים כשרים"…

עם שחר, בטרם יכיר אדם בין תכלת ללבן, ציווה להכין לו אמבטי לרחוץ, אגב כך החל מדבר דברים הרבה "כמעט כצוואה" בין השאר אמר: צריכים אתם להחזיק עצמכם ביחד באהבה גדולה… אתם אנשים כשרים אלא שאתם "שלימזלניקעס" (שלומיאלים)…

"היו חזקים בממון, ברצון ובטרחה"

לפתע פנה לנוכחים ושאל: שלש צרות אירעו בטבת – מה הם הצרות? לא השיבו, השיב הוא: "מת עזרא הסופר, נכתבה התורה יוונית ונבקעה העיר". נח קמעא, אחר המשיך: נו, כשעזרא הסופר מסתלק וכל הטרף והפסול מתגבר, כפי שנמצאים היום כל כך אלפים ורבבות טרף ופסול ( = ספרים חיצוניים)… אמנם מקווה אני שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון לכל… ובכן, הנני מצווה עליכם שעיסוקכם יהיה, הדפסת הספרים; שיתקיים 'ויפוצו מעינותיך חוצה'; היו חזקים בממון, ברצון ובטרחה…

כאן פנה לבנו היקר ר' יצחק (אליו יועדו כמעט כל המכתבים הכלולים בספר החשוב "עלים לתרופה") גם אתה צריך לתת לזה חמש מאות רובל כסף, ואם לאו, תן שישים רובל!

עוד דיבר אז רבות, בין היתר אמר: ישנם ענשים קשים ומרים כפי שישנם, ולבסוף מתאוים עוד לחלוק על רבי שכזה – אוי!…

השמש שילחה קרניה הראשונות על פני השמים, המזרח האדים – תענית העשרה בטבת. מוהרנ"ת הזריז מימיו, התאמץ אף היום לקראת תפילת השחר, התעטף בטלית, הניח תפילין, והתפלל בכל כוחותיו, אמר סליחות בכוונה, ובהגיע עת קריאת התורה נפעם היה למאד, באמצע הקריאה פרץ בבכי שזיעזע את כל המתפללים עמו – – –

"אל תהיו מסורים כל כך…"

לאחר התפלה הוציא ספר שולחן ערוך גדול, ולמד בו את שיעורו הקבוע, ביקשו הנוכחים להקל מעליו טורח המשא והציעו לו ספר שלחן ערוך קטן, "הרי זה מאמץ עבורו" – אמרו לו, והוא השיב: "אל נא תהיו מסורים אלי כל כך"… וראה זה פלא – זה עתה מסיים הוא את השלחן ערוך הגדול על נושא כליו… לכשסיים קרא מזמורים מן התהילים. כאן פנה לנחמן – בנו של ר' עוזר תלמידו – שהיה יתום וגדלו בביתו כבנו, ואמר לו: תן לי את ה"כל טוב"… לא הבין משמעות דבריו, פירש לו: התנ"ך שהינו כל טוב…

כשגמר את לימודיו שלאחר תפילת שחרית של יום תענית העשרה בטבת שכב מעט, ענה ואמר: אם יבואו שני אנשים לפני, ינגנו בכינור וירקדו לפני, בודאי יחיו אותי. אך כאלה לא באו. נינו הגה"ח ר' אברהם שטרנהרץ מסר שמקובל הוא מבית אביו, שאם באים היו שני מנגנים לפניו, לא רק שמחיים היו את רוחו, אלא מקיימים היו אותו בחיים ויושבים היו עוד עמו בליל שבת, אך מכיוון שלא באו נסתלק והלך לו לבית עולמו בטרם נכנסה שבת מלכתא.

לכאורה, תענית היה באותו יום, ומוהרנ"ת סירב להכניס דבר לפיו, אף אמר שלא יטעם אפילו תה, אולם, אחרי שעתיים חזר בו, ביקש מבנו ר' יצחק להביא לו את המאפה אשר הכינו לכבוד שבת, בהדגישו בפניו: "שיהיה של שבת דייקא"…

"הרחמן הוא ימשיך לנו קדושת ארץ ישראל"

עוד היום גדול, שבת עדיין לא באה ואילו מוהרנ"ת מתכונן כלשבת קודש, ציוה לפרוס מפה על הכסא הסמוך למטתו, התיישב אצל התיבה שעליה מעמידים הנרות ואכל כזית פת עם מעט רוטב ופרפרת במאמץ רב, חלש היה ביותר ובקושי בלע את מאכלו, ניכר היה בו שמתאמץ הוא לאכול כדי לטעום מקדושת השבת הקרובה שאותה לא יחיה עוד… פנה למיטתו לברך עליה ברכת המזון, אגב אמירה שמותר על פי הדין לברך על המיטה הסמוכה לשולחן. בתוך ברכתו על המזון שמעו היאך הוא משרבב "הרחמן" אחד שאינו כתוב, הוא אמר: הרחמן הוא ימשיך לנו קדושת ארץ ישראל…

וכרבינו בשעתו, צלול בדעתו היה אף הוא ביום מותו, ולמרות יסוריו האיומים ממעיו החולניים ורפיון כחו, שקל ומדד בשיקול דעת נפלא את סדר יומו הזה, בו הולך הוא ושב למקור מחצבתו, הוא אמר: בתחילה לא חשבתי לאכול, אך הדבר התהפך במחשבתי… כאן ביקש להביא נרות, כשהוא ממלמל חלושות: נר שבת, נר יום טוב ונר חנוכה הם ענין אחד… בהוסיפו: יש לי על כך תילין תילין של הלכות, פלאי פלאות, אך אין לי כח – – –

איש אמונו ר' נחמן בא לכאן עוד ביום הראשון לשבוע, הוא פגש בעירו טולטשין באיש העיר ברסלב שאמר לו: רבי נתן חולה כל כך ואתה הנך פה?! מיד הלך לר' יצחק בן מוהרנ"ת וסיפר לו הדבר, באמרו: אני נוסע תיכף ואתה בוא אחרי. כך זכה ר' נחמן להיות נוכח בימיו ובשעותיו האחרונות של רבו המובהק, תלמידו הגדול של רבינו זיע"א, ולקבל פי שניים ברוחו…

פנה מוהרנ"ת לר' נחמן ואמר לו: לכו אל יוסף – אשר יאמר לכם תעשו… העיקר הוא התקשרות לצדיקים. והיו אלה דברי הצוואה האחרונים לר' נחמן מטולטשין, אותו הסמיך מוהרנ"ת זה מכבר "לסובב את הגלגל"[13] הלאה…

"זה בחסד גדול"

והנה ההכנות האחרונות ממש – – – כשעה ומחצה לפני הדלקת הנרות[14] והוא פוקד על כל אנ"ש ללכת למקוה, הזדרזו והלכו. כשחזרו, מצאו שמחלתו התגברה עליו מאוד; הצדקנית מרת אדל בת רבינו עומדת לפניו ושואלת: כלום הורע לך? והוא עונה: זה בחסד גדול…

… ושוב לא דיבר עוד…

ובפיו לחש: יברכך ה' וישמרך… ברוך אתה ה' המפיל חבלי שינה… חנון המרבה לסלוח… מקדש השבת… ברוך אתה בקודש… אחד… והנה הוא עוצם את עיניו בשלוה גמורה ומת מיתת נשיקה ממש לעיני כל בני הבית.

ויצאה נשמתו בטהרה…

אך הדליקו נרות של שבת כשפרחה נשמתו הטהורה של מוהרנ"ת והוא נסתלק לשמי רום. שם למעלה בגן עדן נתאחד ברזא דשבת, יצא לקראת שבת בעולם שכולו שבת. האיש אשר כה הקדיש כל כחו ומרצו וכל חלק קטן מחייו למען השי"ת וצדיקיו; האיש אשר זיכה כל כך נפשות בדבריו בכתב ובעל פה לדורות עולם; איש האמת, בא לעולם האמת, לעולם שכולו טוב; הגיע אל התכלית שכל כך דיבר וכתב עליה…

"אוי לנו על שברנו נחלה מכתינו, אבל זאת נחמתנו ואשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, שזכינו לירש ממנו תורות וחידושים כאלה וכאלה, אשרינו!" – דברי נאמן ביתו ומשמשו יורשו הרוחני ומדפיס ספריו רבי נחמן מטולטשין זצ"ל.

ובאותו ליל שבת פרשת ויגש, יא טבת תר"ה, חלם לו לידידו כנפשו, אהובו שהתקרב יחד עמו לרבינו, ר' נפתלי, והנה רבי נתן רץ במהירות רבה, שאלו: להיכן? השיב: אני – היישר לרבינו – – – ויהי בבוקר ותפעם רוחו. הוא הבין אל נכון כי מוהרנ"ת נסתלק ונגנז בגנזי מרומים…

"ובא לקבורה בכבוד גדול"

עם צאת השבת פשטה השמועה המרה בכל הסביבה, ומכל מקום באו לספוד למורינו רבי נתן וללוותו למקום מנוחתו, בית העלמין שבברסלב "ובא לקבורה בכבוד גדול עד למאד, אפילו מהכת המתנגדים" – "כה דברי כל אנ"ש מברסלב" במכתב ששיגרו לעיר טשערין:

"הוי על שברנו, כי נשארנו כתורן בראש ההר וכנס על הגבעה, כי ניטל מאתנו בחטאנו הדר עוזנו, עטרת ראשנו, מחמד נפשנו, אדונינו מורינו ורבינו רבי נתן זצ"ל, הרינו כפרת משכבו, ביום ו' ערב שבת קודש, עשרה בטבת פרשת ויגש, שעה קודם כניסת שבת קודש".

לביוגרפיה מלאה של רבי נתן מברסלב – לחצו כאן

הערות:

[1] מתוך "מכתב ההסתלקות" על הסתלקות רבי נתן שכתבו אנ"ש מהעיר ברסלב לאנ"ש שבעיר טשערין.

[2] מתוך חתימת רבי נתן בהקדמת ליקוטי מוהר"ן.

[3] כך מובא בהקדמת חיי מוהר"ן.

[4] חיי מוהר"ן ש"ע.

[5] התיאור מסתמך על "מכתב ההסתלקות" ועל שיחות המקובלות אצל אנ"ש.

[6] חיי מוהר"ן קע"ב.

[7] ככל הנראה, מדובר בהלכה הנדפסת בליקוטי הלכות, אורח חיים, ראש חודש, הלכה ז, שם מדובר אודות נר חנוכה והמנורה ויתר הדברים שהשמיע בימיו האחרונים.

[8] אבניה ברזל מ

[9] כך מפורש בהלכה הנ"ל, ס"ק נה.

[10] עלים לתרופה, ר"ב, בהגהה

[11] ליקוטי הלכות, שם, אות נ

[12] עיין במס' נדרים מ ע"א, ובפירוש הרא"ש שם, שכתב: דלא ליתרע מזליה – דנפל תורא חדד סכינא (שבת לב.) ואולי בבקשה מועטת שיבקש שונאו רעתו יתוסף חוליו, ע"ע ביו"ד של"ה ס"ב בהגה ובש"ך שם

[13] כוכבי אור

[14] קשה להכריע מתי החלו השעה ומחצה כפי שמובא במכתב ההסתלקות, וכשיקול דעתנו הכרענו.