מה צריך לתקן בשובבי"ם?

אנו נמצאים בימי השובבים. כל אחד ואחד מאיתנו נכסף ומשתוקק לתקן את פגמי נפשו, אך היצר עושה מלאכתו נאמנה ומטעה את האדם כי דבר זה נמסר לצנועים ומקובלים או לחילופין לבעלי השגה או בעלי תשובה וכדומה, או מטעה אנשים לנקוט בדברים הפחות חשובים כתעניות ואי אכילת דבר מהחי, אבל אינו נותן לגשת אל הקודש פנימה.

ידוע מרבינו האר"י ז"ל שימים אלו מסוגלים לתקן פגם הברית, וכאן המקום לברר את ענין הברית מהו.

הברית הוא אות בין הקב"ה לעמו ישראל אשר בו הבדילנו מכל העמים להיות לו לעם, וכל כמה שמתקדשים במידה זו, יותר מקושרים ומחוברים אליו. ולכן כל פגם בענין זה, האדם מאבד את עיניו ליבו ומוחו כי מתנתק הוא משורשו.

רבינו הקדוש מגלה לנו בכמה מקומות ששמחה היא תיקון הברית והיא הדרך להנצל מפגם הברית; ולהיפך, עצבות היא שורש הטומאה הזאת וגורמת לכל הפגמים. ואכן שם הקליפה הזאת היא מלשון יללה, (וצריכין ליזהר מאוד מלהוציא שמה בפה, וידוע שראבר"ן ציוה לאחד לטבול ולומר תיקון הכללי אחרי שהגה את שמה) והיא היא המרחיקה את האדם מאהבת השי"ת והקשר אליו, ממיין מתיקין, מאנפין נהירין – ומשליכתו לאהבות הנפולין, מיין מרירין, אנפין חשוכין רח"ל. כלל הוא: שמחה מביאה אהבה וחיבור, ועצבות מביאה שנאה וניתוק.

כידוע, דורינו הוא כדור המבול ממש אשר לא היה לעולמים, ורבינו הקדוש אשר צפה וראה עד סוף כל הדורות הכין תרופה למכת דור התהפוכות הזה, ומלמדנו (בליקוטי מוהר"ן ב' ועוד) כי עיקר הנסיון של האדם בעולם הוא בענין זה, וכי תפקידו של האדם הוא "בשדך לבהמתך" דהיינו לשדד הבהמיות שבו, כל אחד במדרגתו הוא.

אבל כאן אורב היצר לאדם בתחבולותיו, ע"י ריבוי אור הגורם לריבוי חושך, ושוברו ומפילו לגמרי ח"ו. על כן לימדנו רבינו את ענין השמחה שבכוחה לשבר מדה זו, וכשהאדם שמח ואינו נופל לעצבות ויאוש, הוא הרי עושה את מה שיכול לעשות, ובאיזה מצב שיהיה, אם רק פותח פיו ומוציא כיסופיו ורצונותיו להשי"ת, וכמובן אם מתגבר בענין זה אפילו כלשהו, הרי הוא 'כורת ברית' עם השי"ת.

סיפר הרה"ח ר' משה בורשטיין זצ"ל, שכאשר התקרב לדרך רבינו הקדוש בפולין, נזדמן בשטיבל של אנ"ש בוורשה, ושמע אחד מאנ"ש מתבטא: "הקב"ה אוהב 'א פריילאכן בעל עבירה'" [= בעל-עבירה שמח]… וכשהביע תמיהתו על מימרא זו, נענה הלה: "אה! ביסט נאך א גרינער"… [=הינך עדיין 'ירוק' וחסר ידע]. והפטיר ר' משה שלא עבר זמן רב עד שהבין דבר זה לאשורו, כי כאשר אדם נכשל ח"ו במה שנכשל, ואינו מאבד עשתונותיו ומתייאש חלילה, אלא מתחזק לעבוד בשמחה ולחטוף 'טוב' כפי מה שיוכל, ובורח מן העצבות כמטחווי אש, אין לך דרך מועילה מזו לחזרה בתשובה שלימה.

[כמובן, אין צורך לומר שאין הכוונה לשמוח בעבירה חלילה, אלא שלא ליפול לעצבות אם נכשלנו ח"ו, אלא להתחזק ולשמוח – ולעשות תשובה. כי העצבות גרועה מן הכל.]