"ואנכי הסתר אסתיר"

במשך אלפיים וחמש מאות שנה ברציפות עומדים יהודים בבתי-כנסיות על רגליהם בי"ד באדר ומברכים בקול "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה" ומוסיפים "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה".

כל המתבונן מעט במגילת אסתר ישאל: על אלו ניסים מדובר כאן?

כל "נס" פורים, כפי שהוא מופיע במגילה, מנוסח בצורה מאד עניינית ופוליטית, כמעט עתונאית. שמו של הקדוש ברוך הוא אינו מוזכר אף לא פעם אחת, ואין אף רמז אחד על קיומו.

בטול גזרת המן מתואר כתעלול של אסתר המלכה, שנצלה את קנאותו של אחשוורוש הטיפש, בעזרת חכמתו המדינית של מרדכי היהודי….

נס, הלא, הוא מלשון הרמה והתנשאות (כמו שכתוב בתהילים "נתת ליראיך נס להתנוסס" תהילים ס' ו') כלומר – משהו מעל הטבע, מעל למציאות הרגילה.

ואילו במגילת אסתר אנו קוראים ספור רגיל לחלוטין, ואם נחליף את שמות גבוריו, יוכל מן הסתם למצוא מקום של כבוד גם בכותרות החדשות של ימינו.

מהו, אם כן, הנס כאן? ומהי פשר החשיבות המיוחדת שנתנו לו חכמינו?

יתרה מזו נשאלת שאלה מפליאה עוד יותר. מדוע משבחים כל-כך חז"ל את חג הפורים, עד  שהגדילו לעשות  ואמרו,  שאפילו יום הכפורים, יום אחד בשנה, קדוש ונורא, נקרא "כפורים" בגלל דמיונו לפורים. (תקוני הזוהר פ"ו)

כפורים, כמו פורים.

כלומר – קדושתו של יום כפור מתקרבת לקדושתם של ימי פורים.

הכיצד? הלא לכאורה ימים אלו הפוכים במהותם לחלוטין.

ביום כפור אנו צמים, פורשים מכל התענוגות ומרבים בתפילה. אסורים בעשיית מלאכה כבשבת ומקדשים את היום כולו להתבוננות וחשבון הנפש.

ואילו בפורים – אנו מותרים בעשיית מלאכה, ואדרבא – מצווים לאכול, לשתות ולשמוח עד בלי די…

איזה מקום יש, אם כן, להשוות את מעלת שני הימים הללו ועוד לומר שמעלת פורים גדולה משל יום הכפורים??? מה מסתתר מאחורי הספור "התמים" של המגילה?

כותב רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן (נ"ו סעיף ג'). "כי יש שני מיני הסתרות. וכשהשם יתברך נסתר בהסתרה אחת, גם כן קשה מאד למצאו, אך אף על פי כן, כשהוא נסתר בהסתרה אחת, אפשר להתייגע ולחתור, עד שימצא אותו יתברך, מאחר שיודע שהשם יתברך נסתר ממנו. אבל כשהשם יתברך נסתר בהסתרה בתוך הסתרה, דהיינו שההסתרה בעצמה נסתרת ממנו… שאינו יודע כלל שהשם יתברך נסתר ממנו. אזי אי אפשר למצוא אותו כלל, מאחר שאינו יודע כלל מהשם יתברך, וזה בחינת "ואנכי הסתר אסתיר" (דברים ל"א) דהיינו שאסתיר ההסתרה, שלא ידעו כלל שהשם יתברך נסתר…

אבל באמת אפילו בכל ההסתרות, ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה, בוודאי גם שם "מלובש" השם יתברך, כי בודאי אין שום דבר שלא יהיה בו חיות השם יתברך, כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל…"

"ואנכי הסתר אסתיר" אומר משה בשם הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, דהיינו, כפי שמבאר רבי נחמן –  יבוא זמן שבו לא ידעו את הקדוש ברוך הוא כלל מרוב הסתרתו, וכמו שכותב הנביא "אכן אתה אל מסתתר" (ישעיהו מ"ה ט"ז)

וכה גדולה תהיה ההסתרה הזו, עד שרבים לא יבינו כלל שמשהו נסתר וחסר מהם, שיש דבר – מה שעליהם לחפש.

דומה יהיה בעיניהם כאילו כל העולם ומלואו מושלך למקרה ולטבע, שאין מנהיג ואין מכוון…

ספור המגילה מסופר מבחינה היסטורית כבר בתוך זמן הגלות, בו הקדוש ברוך כבר מסתיר את פניו (ולכן גם שמו אינו מופיע במגילה כלל).

וספור זה משמש, משום כך, כ"בנין אב" ודוגמא לכל הספורים והמאורעות ה"טבעיים" וה"מקריים" הממלאים את חיי האומה וחיי הפרט בזמן הגלות. ספורים בהם גם חייו של כל איש ואיש נראים, לכאורה, כמושלכים ביד הטבע, כנעדרים חלילה, יד מכוונת.

באו חכמינו והורו "קחו את הספור הרגיל הזה ואימרו עליו ברכה "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה", ולכשתתעורר בכם הפליאה – אלו ניסים? התבוננו שנית, ויותר לעומק, ותגלו שמתחת למסוה ההסתרה האלוקים חי וקיים, וממשיך "למשוך" בחוטי ההשגחה, כאז כן עתה, "כי בודאי אין שום דבר שלא יהיה בו חיות השם יתברך, כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל".

רעיון זה מרומז גם בשם המגילה – מגילת אסתר – גלוי ההסתר, חשיפת הרז הטמון גם בחיים הפשוטים והטבעיים, לכאורה. והזוכה לחשוף רז זה יבין גם מדוע גדולה מעלת פורים מיום הכפורים. יום כפור הוא יום אחד בשנה של התנשאות, התעלות ותקון עצמי.

ואילו פורים מלמדנו את השמחה שבגלוי האלוקות בכל יום ובכל רגע. גם בחולין וגם בטבע, ואפילו בתוך עומק ועוצם ההסתרה…

גלוי כזה הוא עמוק יותר, מקיף יותר מאשר הגלוי החד-פעמי של יום כפור.

הוא מגלה את האלוקים החי וקיים בחול כבקודש, ש"הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".

וזהו פשר דברי המגילה – "ונהפוך הוא" (אסתר ט' א'): "הפוך" את העולם לצידו הפנימי, ותגלה את המסוה מעל פני האלוקות הממלאה הכל.

לכן גם אנו מצווים לשמוח כל כך בפורים. לשמוח שיש מנהיג, שהעולם אינו הפקר, שיש צדק ויושר בכל המתרחש בעולם כולו, ובחייך שלך. שיש תכלית וטעם למצוקות, ליסורים, למבוכות, והכל מוביל, בסופו של דבר, אליו – הטוב והמיטיב.

לשמוח – שכל פרט בחיינו הוא חלק מ"ספורו" של אלוקים. גבור לא מבוטל בשרטוטו של הצייר האלוקי. קו, נתיב גם הוא מאז ומקדם אל יעדים נעלמים, רוחשי חיים, אף אם באופן חיצוני עדיין אין הדבר ניכר.

וכן מובא ענין זה בדברי רבי נתן (ליקוטי הלכות – הלכות תשעה באב ותעניות ד' ב'): "כי לכאורה קשה  – מה קול הרעש הזה, שהפליאו רבותינו זכרונם לברכה בתוקף הנס של פורים, שהוא גדול מכל הניסים? … הלא בנס של פורים לא היה שום שנוי הטבע כמו שהיה בניסים של יציאת מצרים וקריעת ים-סוף שראו שידוד המערכות ושינוי הטבע…  אך ניסים נגלים כאלה שהם שינוי הטבע אינם יכולים להיות כי אם לפי שעה… באותו העת ששימש הנס, אבל אחר-כך הקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו בחסד ומסתיר את עצמו בתוך הטבע.

…אבל בנס של פורים לא היה שום שנוי הטבע ואף על פי כן ראינו על ידי זה עוצם נפלאות השגחתו יתברך עלינו בכל עת, אפילו בעת תוקף ההסתרה מאד… ועל כן זה הנס של פורים גדול מכל הניסים, כי על ידי זה רואים עוצם השגחתו יתברך תמיד, ובודאי כל מה שנעשה עימנו גם עתה בדורות הללו – הכל לטובתנו, ואף על פי כן צריכין להאמין שבודאי הכל לטובה… אף על פי שאין רואים שום שנוי בטבע, אף על פי כן השם יתברך מסתיר את עצמו בכל הצרות והמניעות והיסורים בדרכים נפלאים לטובתנו, לחיותנו כיום הזה, עד אשר תצמח קרן ישראל ויבוא משיח צדקנו, ואז נבין ונראה כל מה שסיבב השם יתברך עמנו בנפלאותיו – לטובתנו. אפילו בתוקף מרירות הגלות" (כמו שאנו רואים כשקוראים את המגילה, איך כל הפרטים, גם אלו של צער וספק, מצטרפים, בסופו של דבר, לספור של ישועה).

וכן הוא מוסיף ומבאר (לקוטי הלכות אורח-חיים פורים הלכה ב' סעיף ח') "ועל כן פורים מותר בעשיית מלאכה,  ואין בו שם קדושת יום טוב כלל. כי פורים הוא בחינת הארת הקדושה הגבוה מאד מאד – שמגודל עוצם הקדושה אין רואין שם שום קדושה…

כי כל הימים טובים, שהם בחינת "ימי טוב", יש בהם כמה וכמה קדושות, שמקדשין הימים טובים על ידי קדוש ו(פרישה) מעשיית מלאכה וכיוצא בזה… על כן צריכין לנהוג בהם כמה קדושות, כדי להמשיך ולהגביר ה"ימי-טוב" ולהכניע ה"ימי-רע", ואם עושין חס ושלום איזה מלאכה של חול ביום-טוב אזי יכולים להתגבר ה"ימי-רע" שיניקתן ממלאכות של חול כידוע. על כן אסורים בעשיית מלאכה. אבל בפורים, שנכנע ונתבטל שורש הרע לגמרי ונתגלה אור הגנוז, "אור האהבה שבדעת", שהוא למעלה מהימים והמידות, על כן אין צריכין שום (פעולה של) קדושה, להכניע ה"ימי-רע" שלא ישלטו חס ושלום, כי אין להם שום שליטה אז (בפורים) ועל כן אפילו אם עושין מלאכות של חול, אין להרע שום שליטה ואחיזה בהם כלל, כי אז נכנע ונתבטל הרע לגמרי בשרשו …כי אז נתגלה אור "האהבה שבדעת" , שהוא למעלה מהזמן, למעלה מהימים והמדות, למעלה מכל הקדושות".

 "מלחמה לה' בעמלק"

אמנם, אין בפורים אסור לעשות מלאכה, והוא יום שכולו שמחה וחדוה, אך יש בו כמה מצוות שמוטלות עלינו; והן הכלים ה"מינימליים" שלנו לקבל את אורו העצום של היום. ומצוות היום הלא הן: מקרא מגילה בלילה וביום, סעודת פורים, משלוח מנות איש לרעהו (לפחות שתי מנות, דהיינו שני דברים שונים הראויים למאכל) ומתנות לאביונים  (לפחות שתי מתנות, כסף או מזון, לשני עניים שונים) ומצוות שכרות ביין (המוטלת על הגברים בלבד, ואף עליהם – רק על מי שודאי לו שלא יעבור שום עברה בשכרותו, ולא יפגע בשום צורה בגוף, בנפש או ברכוש).

אודות המגילה והמסר שבה – נוכחותו של ה' גם ביום יום ובגלות, כבר דברנו מעט.

ננסה לגעת מעט גם בשאר מצוותיו של היום.

בפורים, אנו נלחמים עם האויב האיום והנורא מכל – עמלק.

"יצור" בוגדני ומתעתע זה שולח את צפרניו אל לב כל אדם, ומטרתו, באופן הפשוט ביותר, כמובא בלשון המגילה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים – ביום אחד" (אסתר ג' י"ג).

ו"השמדת" היהודים, מבחינתו, גם אם לא תצליח להעשות במשור הפיזי הפשוט, יכולה ומוטב לה להעשות במשור הרוחני: להשמיד להרוג ולאבד מאיתנו, חלילה, כל צלם וזכר של יהדות. כל רושם של קדושה.

מלחמה זו, מאז יציאת מצרים ועד היום, מלחמה עקובה מדם היא. את סופה – יבצע רק ה' יתברך לבדו. אמנם עתה, בהתקרב מאד אור הגאולה וקץ הימים, קרב גם קיצו של עמלק – שורש הרע, ובחסד השם, ניתן גם לנו לקחת חלק בקרבות האחרונים של הכנעתו, וכמובא בדברי רבי נתן (ליקוטי הלכות ברכות הריח הלכה ב' סעיף כ"ה-כ"ז). "עכשיו – ההתחלה  של הגאולה ותיקון כל העולמות הוא מפורים, שהוא מחיית עמלק, שזה עיקר הגאולה של משיח, כי "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"… עד דורו של משיח, כמאמר רבותנו זכרונם לברכה, כי השם יתברך מקדים רפואה למכה, וראה שבגלות האחרון המר הזה, שהוא גלות אדום, שהוא עמלק, לא יהיה לנו קיום חס ושלום, אם לא שימשיך עלינו הארה נפלאה ועצומה מקץ האחרון, שהוא גאולה אחרונה של משיח. על כן בנפלאותיו הגדולים הקדים רפואה למכה, ועשה עמנו נפלאות גדולות ונוראות בימי מרדכי ואסתר, עד שעל ידי תוקף הנס המשיכו הארה נפלאה  מהגאולה  האחרונה,  שאז  יהיה  גמר  מחיית  עמלק,  וזה בחינת גודל ההארה הנפלאה המאירה בפורים, שעל ידי זה יש לנו כח עכשיו להתקיים בגלות המר הזה אשר ירדנו פלאים…

כי עיקר קליפת המן – עמלק. הוא בחינת זוהמת הנחש, בחינת בלבול המדמה".

למי אתה דומה?

מצוותיו של פורים – הם הם חלקנו במלחמת-עמלק! אך בטרם נבוא לבאר כיצד, היה מן הראוי לחשוף, ולו במעט, את המסוה מעל פניו של "עמלק".

"עיקר קליפת המן עמלק" כותב רבי נתן בליקוטי הלכות "הוא בחינת זוהמת הנחש, בחינת בלבול המדמה".

עמלק, אם כן, אינו עוד עם או כח בעולם. שורשו הרע עמוק הרבה יותר. מן הנחש הקדמוני וארסו הוא בא, וענינו – "בלבול המדמה".

המדמה, כמבואר בספרים, הוא כח מהותי מאד בנפש, ותפקידו "לתרגם" את המציאות למח. הן את המציאות החצונית הנתפשת בחושים, והן את המציאות הרוחנית הנתפשת בשכל ("והמדמה הוא בחינת שליח, כי המדמה הוא שליח השכל" כותב רבי נתן בליקוטי הלכות חושן-משפט הלכות שלוחין ה' סעיף א').

אדם שנטיות ליבו טהורות מפניות ולכלוך האנוכיות – "מתרגם" את המציאות (הן הגשמית והן הרוחנית) כהלכה וכראוי, וזהו הנקרא בכתבי רבי נחמן "מדמה מבורר". ואילו אדם כערכנו, שנטיות ליבו ואנוכיותו עדיין ממלאות מקום של כבוד בנפשו, נוטה "לתרגם" כל דבר במציאות באופן שיתאים לנטיות ליבו, ובעצם רואה את המציאות (הן החושית והן השכלית – המושכלות) באופן מסולף ומעוות.

כל טעויותנו, הן הפעוטות והן הרות הגורל ביותר, בהבנת המציאות ופרשנותה, מקורן בכח המדמה שלנו ובמצבו. וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות יורה דעה הלכות חוקת העכו"ם ב' סעיף א' ב') "כי המדמה  מטעה את האדם, שהוא מדמה דבר לדבר, עד שהוא מהפך חס ושלום ומשים רע לטוב, אור לחושך, כמו שנאמר "שמים אור לחושך וחושך לאור, שמים מר למתוק ומתוק למר". כמו שנראה בחוש, שכח המדמה מטעה את האדם כמה פעמים בגשמיות, כגון כשאדם רואה איזה דבר מרחוק, ובפרט בלילה, נדמה לו על חתיכת עץ שעומד אדם ומתיירא מפניו, וכמו כן בכמה דברים שהאדם טועה על ידי כח המדמה, כמו כן ממש בענין דעות האדם ומדותיו".

היומרה האנושית ל"אוביקטיביות", אם כן, אין לה ולא כלום עם המציאות בפועל. תפישת העולם של האדם היא תוצאה ישירה של מידותיו וטהרת נפשו בלבד!

עיקר עבודתו הרוחנית של האדם – ברור המדמה. דהיינו מאמץ כביר, עיקש ומתמיד, לעקור מליבו את השפעת נטיות הלב, האנוכיות, הזיוף והטעיית-עצמו.

בסופו של דבר – מה שנדמה לאדם שהוא רואה (בעיני בשר או בעיני שכלו) הוא "השתקפות" של איך שהוא רואה את עצמו.  ואז, השאלה היחידה שנותרת היא – למי הוא באמת דומה? אם הוא דומה לטוב ולקדוש, למבורר, למדויק ולאמיתי, זהו מה שיוכל להבחין בו גם בעולם, ואם הוא דומה למזויף ולמעוות – זה מה שיראה סביבו. וכלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות, שם, שם) "כי כח המדמה הוא בבחינת "עץ הדעת טוב ורע" (שגרם תערובות ובלבול בין טוב לרע בדעת האדם, שלא יודעים עוד בברור מהו טוב ומהו רע, עד שעלולים גם להפוך ולומר על טוב רע וכו'). בחינת "נוגה", שהוא לפעמים נכלל בטוב ולפעמים להיפך, כי הוא בחינת דמיון,        ולמקום שמדמה עצמו – שם נכלל.

ועיקר הבחירה והנסיון של האדם הוא בכח המדמה, וצריך כל אחד להתגבר לברר כח המדמה, לברר הטוב שבו, שיהיה נכלל בקדושה, ולהפיל הרע שבו. ועל כן אנו מצווין להתדמות ליוצרנו יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'… וכן להתדמות לתלמידי חכמים ולהתחבר ל(אנשים) כשרים, כי על ידי שמדמה עצמו במידותיו להשם יתברך ולצדיקים וכשרים אמיתיים שבדור, על ידי זה זוכה להכלל באמת עימהם יחד בהשם יתברך, כי הכל תלוי בברור המדמה, שהוא עיקר הנסיון והבחירה".

"הפוך על הפוך"

"חיסולו" של עמלק בקץ הימים, אם כן, הוא חיסולה של קליפת הטשטוש וההטעיה העצמית שאנו נגועים בה עד לבלי נשוא.

אך גם בטרם תתפשט הבהירות המדהימה בעולם נקי מעמלק, יש לנו יום בשנה להלחם בו, להתנער מזוהמתו, ולחוש "משהו מן המשהו" מטעמו של עולם נעדר בלבול ומבוכה.

קריאתה של מגילת אסתר תפקידה, בהקשר זה, "לחבר" את הפרטים הלא מובנים והכואבים של החיים ולהראות כיצד באמת הכל הפוך. הרע – מוביל אל הטוב ומשרת אותו, ו"בגדול" – יש מי שמנהל הכל.

גם מצוות השכרות, שבאופן ובזמן אחר, היא ממשרתיו ונושאי דברו של "עמלק" – הבלבול והטשטוש, מפנה אליו היום עורף ואומרת גם היא: "ונהפוך הוא". מהתעצמות הבלבול שבשכרות, דווקא ביום הזה, נשברת עוצמתו ומתוכו מתגלה בהירות אין סוף.

"וזה בחינת השכרות של פורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת מגילה דף ז') "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להשתכר בפורים כל-כך עד שלא ידע להבדיל בין רשעותו של המן לצדקותו של מרדכי. בלבול מוחלט…) כי שכרות הוא בחינת שינה. בחינת התגברות המדמה, כמו שרואין בחוש, שהשכור מתגבר בו בלבול המדמה ומדבר דברי שטות שבאין מבלבול המדמה (שאינו מבחין בין מציאות לדמיון). ועל כן צריכין להתרחק משכרות מאד מאד (ובודאי מכל המצבים הדומים לה…), כדי שלא יתגבר בו המדמה, שמשם כל התאות רעות.

אבל בפורים, שאז הכנעת המן-עמלק, הכנעת הרע שבמדמה כל-כך, עד שאין השכרות מזקת כלל ביום הזה. אדרבא, על ידי השתיה מתקנין המדמה, שיהיה נכלל בקדושה, ומהפכין מרע לטוב. כי בפורים נכנע הרע שבמדמה כל-כך עד שיכולין על ידי רבוי השתיה להפוך המדמה דייקא אל הקדושה. כי יין יש בו שני בחינות: "זכה משמחו, לא זכה משממו" (מסכת יומא דף ע"ו) והכל כפי ברור המדמה, שמי שאינו  זוכה לברר המדמה מרע לטוב – אזי היין משממו, כי שממון הוא בחינת שגעון בחינת בלבול המדמה. אבל מי שזוכה, דהיינו שכבר הכניע הרע שבמדמה (כמו הצדיקים הגדולים), אזי היין משמחו. וזהו בחינת השתיה של פורים שאז הכנעת המדמה (אפילו לאנשים כערכנו) ואזי השמחה גדולה מאד".

עוד מ"תעלוליו" של המדמה, ליצור באדם תחושה שהוא בודד, לאיש לא איכפת ממנו, איש אינו מבין לנפשו ולא דואג לו. במצב כזה בודאי בנקל יוכל "עמלק" לגרור את האדם אחר "עצותיו" ולהכשילו בכל דבר רע.

היום, בפורים, אנו מתאספים ושמחים יחד, ודואגים במיוחד "לפרק" את הדמיון הרע הזה. סעודת פורים, משלוח מנות לרענו ואהובנו, ומתנות לאביונים, הם דרכנו היום להרבות שמחה ואהבה. להוכיח ולגלות לעצמנו ולזולתנו – אין אנו בודדים, יש בינינו אהבה ורצון לעזור ולהיטיב, כך אנו נמצאים פתאום "בבית", פתאום מוגנים מן הבדידות השיקרית בה עטף אותנו "עמלק".

וכן מבאר רבי נחמן את הדרך להכניע את המדמה (לקוטי מוהר"ן כ"ה סעיף ב') "ואי אפשר להכניע הקליפות, היינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה  (הרוחנית החדשה שהאדם צריך לעלות אליה בכל פעם מחדש), אלא על ידי גדולות הבורא… והתגלות גדולות הבורא הוא על ידי צדקה"…

כאן, אנו מגלים את הטוב והקדוש שבאמת יש בנו. אנו נותנים מתנות, מעניקים מטובנו, לעצמנו ולבני משפחתנו (סעודת פורים), לידידנו ורענו (משלוח מנות איש לרעהו) וגם למי שזקוק לסיוע ורחוק מאיתנו (מתנות לאביונים). היש שמחה גדולה מזו – לגלות שיש בי טוב, שחפץ אנכי להיטיב, והנה – גם אחרים שמחים בי ומיטיבים איתי?!

שמחת פורים (שמתחילה כבר מתחילת החודש!) על ידי הסעודה, השכרות, התקבצות החברים ושמחתם יחד, המתנות והצדקות – "מקלפת" והורסת את נשקו האכזרי ביותר של "עמלק" – העצבות, ומשליכה אותו היום הצידה ככלי אין חפץ בו.

"וזה בחינת "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – כי אז צריכין להכניע קליפת המן-עמלק שהוא המדמה. ועל כן צריכין להרבות בשמחה, שעל ידי זה מכניעין המדמה וזוכין לעלות לכל המדרגות שבקדושה, אמן ואמן" (לקוטי הלכות יורה דעה חוקת העכו"ם ב' סעיף ט').

אוצר מתנת חינם

עוד מסודותיו של פורים ומצפונות מעלותיו, שהתפילה והבקשה אל ה', ובודאי בעת רצון של חצות-לילה, מקובלת ביותר, לאין שיעור מאשר בזמן רגיל, שכן באופן רגיל "נבדקת" כל פניה ובקשה כלפי מעלה על פי מהות הפונה וזכויותיו, ואילו היום, בפורים נענים הכל!

וכן כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (חושן-משפט מתנה ומתנת שכיב מרע ג' סעיף י"א) "ועל כן בפורים "כל הפושט  ידו ליטול נותנין לו" זה בחינת אוצר מתנת חינם שנתגלה אז לכל ועל כן כל הפושט ידו ליטול נותנין לו מתנת חינם".

ביום רגיל, החפץ לתת צדקה ולסייע לזולתו, צריך לוודא שהלה אכן עני וכונותיו טהורות והוא בגדר "עני הגון" שמעשיו הגונים והשמוש שיעשה במתת שיקבל, יהא הגון אף הוא. אולם בפורים הדין הוא שנותנים צדקה לכל מי שמבקש, מבלי לדקדק ולברר מי הוא ומה הוא, וכלשון חז"ל "כל הפושט ידו לטול (צדקה בפורים) נותנין לו".

וכשם שכך הוא הדין בארץ, כך הוא גם בשמיים, וכל מי ש"פושט ידו" בתפילה ומבקש רחמים וסיוע מן ה' – נותנים לו מבוקשו בפורים, אף אם אינו ראוי, במתנת חינם לגמרי, בלי לדקדק ובלי לברר מי הוא ומה טיבו…

(מתוך: "למעלה מן הזמן" ספרו של הרב ארז דורון על מועדי וחגי השנה)