נהוג לחשוב בשכלנו האנושי הפשוט כי שמחה היא רגש המתפשט על ליבנו כאשר קורה לנו "משהו טוב" שראוי לשמוח בו, ושהשמחה נוהגת לחמוק לה מאיתנו כאשר קורה לנו "משהו רע" שראוי לו להעציב אותנו. פורים מגלה לנו שיש שמחה אחרת – "שמחה של מצווה". שמחה שבכוחה להכרית את עמלק שעליו נאמר "ראשית גויים עמלק" – ראש לכל דבר שבטומאה.

נתיב לא ידענו

רבי נתן מספר לנו כי העבודה הרוחנית של פורים היא העבודה הקשה ביותר מכל החגים. בעוד שביום טוב וביום הכיפורים אנחנו טמונים בבית כנסת לאורך כל היום אפופים בתפילה ועוקבים אחר נתיבי הקודש המאירים אלינו מהסידור, בפורים הסדר מתערבב ועלינו מוטל למצוא את האור המופלא המתגלה ביום מיוחד זה, לא בתוך נתיבי הקודש המוכרים לנו, אלא מתוך שתיית יין ושכרות ודרך עיסוק עם מאכלים מקרבי לבבות בדרך לעוד "רֵעַ"… בעוד שגם מוטל עלינו לרוץ החוצה לקריאת המגילה פעמיים באותו יום ולהתרכז מבלי לפספס ולו מילה אחת והעיקר לזכות לשמוח בסעודה של מצווה שעליה לוטש עיניו עמלק שמשתדל בכל כוחו להזריק לנו זריקת מוות של חלישות דעת ועצבות – הכל "על גלגלים" …

מסתתר כאן סוד גדול בעבודת השם המצפה שנגלה אותו, בבחינת "מגילת אסתר" – מגלה לנו את ההסתר.

הסוד המסתתר

מגילת אסתר שוטחת בפנינו בפתיחתה את סיפורו של המלך האחשוורוש, שמלך מהודו ועד כוש, אשר גמלה בליבו החלטה לעשות משתה שבעת ימים לכל שריו ועבדיו ולכל אנשי שושן "למגדול ועד קטן". גולת הכותרת של המשתה המפתיע הינה לא פחות מאשר שהאחשוורוש מעז להשתמש בכלי בית המקדש אשר נכבשו תחת ידיו מימי נבוכדנצר, ומבזה אותם בשימוש לתאוותיו, תחת אשר היו הכלים המקודשים משמשים בקודש בימי תפארה.

איך מעז האחשוורוש להתגרות במלכו של עולם ולחלל את הקודש בצורה כה מבזה ומדוע דווקא במשתה זה הוא מחליט להוציאם לראווה ולחלל את קדושתם?

ראוי לדעת כי אמנם "מלחמת החושך באור" מתחוללת בגלוי בין המן הרשע ומרדכי הצדיק לאורך כל המגילה, אך אותו אחשוורוש אינו תמים כלל ועיקר במלחמה זו, ובאמת הסמויה גם הוא כל כולו מצפה ומייחל למפלת ישראל כהמן הרשע בדיוק.

אחשוורוש ידע את הנבואה על גלות בבל המבטיחה לישראל שיחזרו לגבולם ויזכו שוב לבניין בית המקדש לאחר שבעים שנה, ולכן סופר המלך את הימים בדבקות ובצפייה דרוכה לדעת מה יעשה בעם הקודש והאם אכן הנבואה תתקיים בהם והם שוב ישובו לגבולם מקץ שבעים שנה. אך כטעות הערב רב במעשה העגל, אשר בטעותם חשבו כי בושש משה לבוא עם הלוחות הפלאיות מהר סיני והחטיאו את העם, כך גם האחשוורוש טועה בספירה, ובטעותו – כאשר הוא סובר שעברו שבעים שנה ולא נראית הגאולה באופק הרחוק – הוא מבין בשכלו המרושע כי הנבואה שוב לעולם לא תתקיים וישראל עתה נתונים בידיו לכליה. אז מתגברת הקליפה, בחושבה שעם הקודש נבלע בטומאתה, והגזרה לא מתאחרת לבוא – להשמיד להרוג ולאבד.

על שום כך עורך אחשוורוש משתה, ומוציא את כלי הקודש כדי לשמוח בניצחונו על הקדושה, ורוקם את תחילת הכשלתו את ישראל עד אשר יעשה בהם את זממו.

עמלק, שהוא בחינת מצח הנחש, אורב לעם הקודש עוד מששת ימי בראשית בהצעת ביאוש: "לא מות תמותון … כי ביום אכלכם ממנו… והייתם כא-לוקים…"  ומאז בכל "חריץ" שנפער בקשר בין ישראל והבורא, שמעיד על חולשתם בקדושה, מיד הוא מופיע. ולכן אז מתגבר המן עמלק על אשר נדמה לו שעם הקודש נשכח על ידי מלכו של עולם.

נקודות טובות במשכן המלך

מדוע דווקא כלי המקדש?

מסביר רבי נתן ואומר (הלכות השכמת הבוקר) כי המשכן, שהוא שורשו של בית המקדש, נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל. התורה מתארת שכל אחד מבני ישראל מביא תרומה עבור המשכן על פי בקשתו של הבורא – אחד מביא זהב השני כסף השלישי נחושת וכן הלאה כל אחד מביא את הטוב הנמצא בו ומקדיש אותו עבור הקב"ה ומשכן קודשו. רבי נתן אומר שהתרומה שהביא כל אחד היא בחינת "הנקודה הטובה" הא-לוקית הקיימת בו וכאשר כל הנקודות הטובות הללו חוברו יחדיו הפכו להיות משכן לשכינה.

מכאן שעצם בניית המשכן, שהוא החיבור שלנו אל הטוב שבנו – בין אם זה 'טוב' הטבוע בנו כמתנה מאת הבורא או 'טוב' שעמלנו עליו במעשים טובים ובכיסופים לקודש – מחבר אותנו אל הקודש. ולא רק זאת אלא שעצם העיסוק שלנו בטוב שבנו – במטרה לקיים את רצון הבורא ולתת תרומה מעצמנו לקודש, מאלץ אותנו להכיר בו יותר ויותר ובכוח החיבור הזה אל הטוב שבנו אנו מתחזקים לעמוד מול כל המניעות וההסתות של המקטרגים אשר אומרים לנפשנו "שחי ונעבורה" (ישעיהו).

על כן, הקב"ה מצווה את משה לבנות את המשכן מיד לאחר חטא העגל – כוונתו היא שעל ידי זה שנעסוק בטוב שבנו, נתחזק לא ליפול שוב לעולם בהסתות היצר המתעתע – על כן מלחמתו של עמלק היא על המשכן ועל כן האחשוורוש מוציא את כליו בשמחתו המוקדמת מידי על נצחונו.

חיבור אל הטוב = חיבור אל השמחה = ניצחון על עמלק

החיבור אל הטוב שבנו מעורר בנו שמחה שלא תלויה בשום דבר חיצוני ומשתנה – ושמחה זו היא עיקר הכוח שלנו להתגבר על עמלק. נקודת הטוב הפנימית ביותר הקיימת בנו, היא עצם היותנו חלק א-לוק ממעל, וכפי שטובו של השם הינו נצחי קיים ויציב לעולם, כך הטוב שלו הטמון בנו בדמות הנקודות הטובות שבנו, הוא נצחי, קיים ויציב לעולם, ולכן משמח את הלב בשמחה שלא תלויה בדבר חיצוני, אף אם יעבור עלינו מה.

לכן כאשר האחשוורוש סובר שישראל לא יזכו שוב לראות בבניין בית המקדש, שמשמעו שלא יוכלו יותר לעולם להתחבר לנקודות הטובות ולשמוח בהם, מתגברת קליפת המן עמלק, אשר כל עניינו הוא שהוא מצפה להפיל אותנו לעצבות, כפי שאומרת התורה (דברים כה) "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". מי שלא רואה בעצמו טוב, לא רואה את נקודת הברוא שבו (מלשון "ירא א-לוקים" – רואה א-לוקים); ומכאן הופך להיות עייף ויגע וטרף לשיניו של עמלק. מאחר וכשאדם נופל לעצבות, קצרה דרכו ליפול לתאוות – דהיינו ללועו של המן עמלק. כי מדרך הטבע אדם עצוב מחפש נחמה, והנחמה הזמינה והקלה ביותר היא תאוות…

אך ניתן לשאול – וכי הקב"ה אינו מנחם ומשיב נפש? והרי כתוב "תורת השם תמימה משיבת נפש", ומדוע שייפול העצוב לתאוות עבור נחמה ולא ירוץ לאורו של הקב"ה? התשובה היא שכדי להגיע לגילוי אור הבורא המנחם, צריך להתייגע כדי להכין כלי אשר יכיל את אורו, אך כדי להתחבר אל האור וההנאה המתגלה בתאוות כל שצריך לעשות הוא רק להרפות ולתת לתאוות למשוך אותנו – אך לא יאחר היום והן יתגלו כבור שחור ללא תחתית, שהופך אותנו לעבדים לחושך. ולכך מייחל עמלק, המצפה להפילנו לעצבות.

אמונת חכמים משמחת

ועוד מרחיב רבי נתן (בהלכות ייבום וחליצה) ואומר שהמן רצה להפיל את ישראל בפגם אמונת חכמים, ששורשה בחסרון 'אמונה בעצמו'. תחילת פגם אמונת חכמים קורה בחטא אדם הראשון במפגשו המצער עם "מצח הנחש" וממשיך בסיפורו של שאול המלך.

חז"ל שואלים "המן מן התורה מניין? [=היכן מוזכר המן בתורה?] המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" שורשו של המן בנחש הקדמוני שהחטיא את אדם ראשון בחטא עץ הדעת. ועוד שואלים חז"ל: מה היה הפגם של אדם ראשון אשר הביאו ליפול בתעתועי הנחש ובשקריו? ותשובתם – פגם באמונת חכמים! על אשר לא האמין בחכם שבתוכו, דהיינו לא האמין בטוב שבו. ומאחר ולא האמין בעצמו נכנסה בו חלישות הדעת ועצבות, שהיא רוח שטות, ולכן יכל הנחש להחטיאו כי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (עין יעקב על מסכת סוטה).

וכן כאשר שמואל הנביא מצווה את שאול המלך להכות את עמלק ולהחרים את כל אשר לו. וכאשר שאול לא מקיים את דבריו וחומל על אגג מלך עמלק ועל הצאן, אומר לו שמואל הנביא דבר מפליא "הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" שמואל מגלה לו לשאול, שבעצם העובדה שהוא לא האמין בעצמו ונפל לחלישות הדעת, הוא לא הצליח לכוון לדעת הקב"ה ולא קיים את התפקיד אשר ניתן לו להרוג את מלך עמלק ולהביא גאולה לעולם. שאול המלך חטא ומלכותו נקרעה ממנו. שורש טעותו היה, על אשר נפל באחיזת עמלק אשר החדיר בו חסרון אמונה בעצמו על שהוא חשוב בעיני השם ותפקיד חשוב לו בגאולת ישראל.

עבודת הצדיק לגלות בנו טוב

על כך אומר רבי נתן (הלכות עירובין) שזוהי עבודתו של הצדיק בחינת מרדכי היהודי –  למצוא בנו טוב וזכות אף כאשר הטוב הזה נסתר תחת ערימות של קליפות, ועל ידי זה להוציא אותנו מאחיזת עמלק. כי בכוח הצדיק למצוא בנו טוב אף כאשר הזכות שמוצא בנו הצדיק היא בחינת חלק אחד טוב בתוך אלף חלקים מטונפים, ואף שהחלק הקטנטון הטוב הזה רוב רובו מלא פסולת ופניות בעצמו ורק חלק אחד מאלף בתוך החלק מאלף הוא כולו טוב, כמאמר הכתוב "אחד מיני אלף" – גם אז מאדיר הצדיק את המעט טוב הזה, ועל ידי זה הוא מוציא אותנו מכף חובה ומכניס אותנו לכף זכות. ואז אנו יכולים להתקרב להקב"ה וכל מה שהתרחקנו מתהפך לזכויות ואנו זוכים לאור נפלא.

הכוח הזה של הצדיק מתגלה כאשר הקב"ה קורא למשה מתוך המשכן בסיום בניינו – "ויקרא הקב"ה אל משה וידבר אליו מאוהל מועד" – אומר רבי נתן שבכך מרמז הקב"ה למשה שילך בדרך זו וילמד מן המשכן ותמיד ימצא בכל אחד מאיתנו נקודה טובה, ולו הקטנה והנסתרת ביותר, ועל ידי נקודה טובה זו יוכל להפוך את הכל לטובה ולהכרית את כל הקליפות המתעתעות.

אור המשכן בחורבנו

התורה אומרת בפרשת פקודי "אלה פקודי המשכן משכן העדות" מדוע חוזרת התורה פעמיים על המילה "משכן"? אומרים חז"ל "משכן בבניינו משכן בחורבנו" ומסביר רבי נתן (הלכות ברכות השחר) שכל כוחו של המשכן הינו דווקא להאיר לנו בחורבנו יותר מאשר בבניינו.

פרט אחד לא ידע אחשוורוש, אשר הקדים לשמוח בטרם עת, והוא שהמשכן מגן על ישראל בחורבנו בדיוק ואף יותר ממה שהוא מגן עלינו בבניינו. לאחר החורבן כאשר יהיה הסתר האור וקושי לעם ישראל אז נוכל להתחבר לאור הנקודות הטובות של המשכן ולהתחזק דווקא בתוך האפילה, ומתוך כך להפוך את כל הדינים לרחמים גדולים. וזה עיקר הנצחון של ישראל – התגברות האור דווקא מתוך החושך כאמור "יתרון האור מן החושך"

וזהו עניינה של מגילת אסתר שמשמה נרמזת המשמעות של גילוי ההסתרה.

חז"ל שואלים "אסתר מן התורה מנין? (היכן מוזכר שמה של אסתר המלכה בתורה?) שנאמר ביום ההוא אסתר אסתיר את פני" (מצב של הסתר כפול. שמשמעותו שהחושך כל כך מתגבר שאפילו כבר לא זוכים להרגיש בחסרון האור). עבודת פורים היא להתחבר לאמונה שהקב"ה נמצא איתנו ואוהב אותנו, דווקא ממקום של הסתרה גדולה, כאשר האור נסתר לגמרי מאיתנו ונראה שאין תקווה ומשם דווקא לצעוק לה' – וזה דווקא מה שיהפוך את הפור מרעה לטובה.

זהו כוחו של יום פורים – גילוי האור דווקא מתוך החושך, אי הסדר וההסתרה הגדולה.

איה מקום כבודו

רבי נתן מוסיף ואומר (הלכות גביית חוב מיתומים): בפורים מתגלה כוח הצעקה היוצאת מעומק הלב דווקא ממקום של חושך עלטה – בבחינת "איה מקום כבודו".

רבי נחמן מסביר (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן יב) שלעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו שהתרחקנו מאוד מן הטוב שבנו בפרט ובבריאה בכלל, ואז אנו מסתכלים על עצמנו ומוצאים שנפלנו למקומות מטונפים ועכורים מבחינה רוחנית, כספקות במציאות הבורא הטוב ומיטיב, ולבלבולים באיזו דרך לבחור ולחוסר אמון בעצמנו שאפשר לנו לאחוז בקדושה. אנו מרגישים שהחיים סוגרים עלינו בעלטה רוחנית גדולה עד שאנו רואים עד כמה שהתרחקנו מהקדושה במעשינו ובמחשבותינו הנמוכות.

אך דווקא אם משם נתחזק לא להתייאש ונתגבר לצעוק לקב"ה  – "היכן אתה?! אנא עזור לי! כלו עלי כל הקיצים!" דווקא משם, אומר רבי נחמן, יתגלה עלינו אור יקרות ממקום גבוה ונשגב מאוד ויהפוך את העלטה הגדולה לאורה עצומה. מהמקום הנמוך ביותר מגלה לנו "חג ההסתרות" ניתן להגיע למקום הרוחני הגבוה ביותר, "עד דלא ידע", עין לא ראתה א-לוקים זולתך.

וזה בחינת "איה מקום כבודו?" כי "זה לעומת זה עשה הא-לוקים" (קהלת). הקב"ה ברא את עולמו בבחינת הפכים ולכן המקום הנמוך והמטונף ביותר מחובר ומקבל הארה מהמקום הגבוה והנשגב ביותר. והמקום הנסתר ביותר באשר חשיכה עוטפתו מקבל מהמקום הנסתר ביותר בשל היותו נשגב וטהור. ולשם עלינו לכוון בפורים –  להניח לצעקה להשם היוצאת מתוך שיא ההסתרה, הבלבול וחוסר הסדר להוביל אותנו למקום גילוי חדש של מציאות ונוכחות הבורא בחיינו.

א-לי  א-לי  למה עזבתני?

רבי נתן אומר (הלכות תפילין הלכה ו) שאותה בחינה של האדם הנופל למקומות מטונפים ואוחזת בו הטומאה, מתגלה כאשר אסתר המלכה, שהיא השכינה, "נופלת ממדרגתה" בעצם היותה נאלצת להיות מנותקת ממרדכי, ו"נבלעת" בביתו של המלך אחשוורוש. השכינה בלועה בבית הבליעה של הטומאה ונראה שהכל אבוד.

ואז מתגלה כוחו של מרדכי, שהוא בחינת צדיק האמת, לגלות את האור דווקא מתוך החושך, באומרו "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". מרדכי מגלה את אמונו המלא בטובו ובאהבתו של הבורא לעמו הנבחר אף כאשר נראה שהכל אבוד, מעצם חיבורו אל הטוב שבישראל מקבל כוח להתחבר לטובו של הקב"ה ולאמונה שמההסתרה תתגלה אורה גדולה, עד שאסתר מתחזקת בכוח הטוב הזה ומוכנה לעמוד מול אחשוורוש. היא מצווה לצום שלושת ימים ובסופם של שלושת הימים הללו הולכת לבית אחשוורוש מבלי שנקראה וניצבת מול הטומאה, והמדרש אומר שכאשר ראה האחשוורוש את אסתר באה אליו מבלי להיקרא הוא מתמלא בחימה אדירה וגומל בדעתו להורגה.

בסיפור זה מתגלה בחינת האדם אשר נפל לעמקי אחיזת הקליפה, ובכוח הצדיק המעודד אותו להתחבר אל הטוב שבו, מתגבר לעמוד מול הקליפה אשר נטמע בתוכה במטרה להכריתה – אך אז הקליפה מתגברת ורוצה "להורגו" בבחינת מה שאחשוורוש גומל בדעתו להרוג את אסתר המלכה. ההצלה מגיעה כאשר היא צועקת מעמקי ההסתרה ואחיזת הקליפה בבחינת "איה מקום כבודו?" –  "א-לי  א-לי  למה עזבתני?" ואז מתהפך הפור ומתחילה הישועה. המלך מושיט לה את שרביטו ומהלך חדש ומפליא מלא בסיעתא דשמייא מוביל עד לישועה שלמה.

מובא בספר "קב הישר" שביום תענית אסתר כדאי לקרוא פרק כ"ב בתהילים, בו מוזכר הפסוק "א-לי  א-לי למה עזבתני?" ולכוון שבזכות מרדכי ואסתר יתהפך ה"פור" של חיינו לטובה ונזכה לראות אור דווקא מתוך החושך שבחיינו.

עד דלא ידע

נשאלת השאלה – כיצד אנשים כערכנו יכולים להתחבר לישועה הזו ולממשה בחיינו? על כך עונים חז"ל – "חייב אינש לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כדי לגלות את הטוב הסמוי בתוכנו בבחינת "אחד מיני אלף" ואת טובו הנסתר והנשגב של בורא כל העולמים, עלינו "לזרוק את הראש לחלוטין" בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע", להאמין באמונה פשוטה וחסרת הבנה שהקב"ה אוהב אותנו כפי שאנחנו ולמרות כל מה שאנחנו ושהוא במהותו טוב ומיטיב ורוצה להיטיב עם נבראיו, ולכן גם עם כל אחד מאיתנו באשר היותנו "בני בכורי ישראל". וכל זאת בכוח מרדכי אשר מאיר בנו ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים", אם לא יגיע הרווח וההצלה ממקום שאנחנו רואים ומבינים אז הוא יעמוד לנו מ"מקום אחר"..

החכם והתם

עניין החשיבות של "זריקת השכל" בעבודת הבורא מתגלה במעשייה של רבי נחמן במעשה "מחכם ותם". רבינו מספר שם על התם שהיה לו "שכל פשוט ונמוך" לעומת החכם שהיה "בר הבנה". בסופו של הסיפור מתגלה ששכלו "בר ההבנה" של החכם מוביל אותו לשאול תחתיות, בעוד ששכלו הפשוט והנמוך של התם מוביל אותו להפוך להיות שר חשוב ומצליח – תוך שהוא נשאר בתמימותו. מה מסתתר מאחורי המהלך הלא הגיוני הזה שבו דווקא השכל הנמוך עולה על השכל המבין?

זה גילוי סוד ה"איה" – מי שמוכן לא לדעת כלום ובכל זאת לא ליפול לייאוש וגם כאשר הכל נראה עלוב ולא מוצלח (בסיפור מזכיר רבינו שהתם היה לא מוכשר בעליל ונעליו אשר עשה היו משובשות ולכן גם המחיר שגבה עליהן היה בהתאם לעומת חבריו המוצלחים ממנו) – להאמין בכל זאת שהכל לטובה (!) הוא זה שזוכה שדווקא מתוך החושך והעליבות יתגלה אור גדול.

לעומתו החכם שלא השכיל "לא לדעת" בבחינת "עד דלא ידע" ותמיד חיפש את השליטה וההבנה בחייו – כאשר איבד שליטה והבנה נפל מדעתו לחלוטין עד שבסופו של דבר הגיע לכפירה ולהיותו בלוע תחת שליטת הקליפות המתעתעות.

מרדכי – בחינת "מור דרור"

כתוב במסכת חולין שמרדכי הוא בבחינת "מר דרור" – "דרור" לשון חירות. בפורים מתגלה החירות האמיתית שלנו כעם ישראל. חירות מאחיזת עמלק, המתבטאת ביכולתנו להתחבר אל הטוב הטמון בהנהגת הבורא ובטוב הטמון בנו ובשל כך בכל עת לעמוד על עומדנו. לכן על התורה נאמר – אל תקראו חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות (מסכת ערובין); חירות שלא תלויה בשום גורם חיצוני בשל היותה תמיד מחוברת לנקודה הטובה. מי מאיתנו שמחובר לנקודה טובה זו  הוא זה שזוכה לשמחה אמיתית שהיא הכוח היחיד להכרית את קליפת המן עמלק.

פורים כהכנה לפסח

ולכן אומר רבי נחמן שפורים הוא הכנה לפסח, כי רק מי שיש לו חיבור לשמחה אמיתית ולא כזו שתלויה בדבר, הוא זה שיכול לעמוד בבירורים המתבקשים מאיתנו כדי לצאת ממצרים.

כי בעוד שבפורים אנו מצווים ב"עד דלא ידע", בפסח אנו מצווים לבער את החמץ בכל מושבותינו. לחפש ולמצוא היכן שבת לו החמץ, הוא היצר הרע, מושב בתוך נפשנו ולבער אותו משם. זוהי עבודת בירורים נוקבת שדורשת הרבה אמונה בטוב שבנו על מנת שנוכל להתמודד עם כל "חמץ במשהו" שקיים בנו מבלי שניפול לייאוש ולעצבות.

יהי רצון שנזכה להתחבר אל נקודת האור הטמונה בכל מצב ונזכה לשמחה אמיתית שלא תלויה בדבר ועל ידי זה יתהפך עלינו הפור לטובה ונזכה לחירות שאין אחריה עבדות.