לקראת יום היארצייט של הרה"ח ר' שמואל שפירא שחל ביום שביעי של פסח, נביא הפעם את סיפור התקרבותו לאורו של רביה"ק.

שרשי משפחת שפירא בה אנו עוסקים נטועים באדמת ליטא והיא מתייחסת לאותו גאון וצדיק ר' לייב מהעיר קובנא, המכונה "ר' לייבאלע קאוונער". נכדו, ר' חיים יעקב שפירא, שנתגדל בבית זקנו שכן אביו נפטר בצעירותו, ששימש אף הוא ברבות העיר קובנא, עלה יחד עם כל בני משפחתו לחונן את עפר ארץ הקודש, ותיכף בבואו הכירו בגדולתו ומינהו לראב"ד בבית דינו של הגאון ר' שמואל סלנט.

את כל משפחתו, בהם גם נכדיו, העלה ר' חיים יעקב אתו לארץ הקודש, כאמור, מלבד בנו ר' דוד, אשר מחמת סיבות שונות נשאר בחו"ל.

בנו של ר' דוד, ר' שלמה יצחק, היה איש מורם מעם, מרבה בתעניות ובסיגופים לרוב, וכיהן כשמש בביה"ד וכספרא דדיינא. אך לצער כל המשפחה נפטר בצעירותו, בחיי אביו, בשנת תרצ"ג, כאשר הוא רק בן ארבעים ושש בפטירתו, בהותירו אחריו אלמנה שבורה ויתומים רכים.

* * *

בן היה לר' שלמה יצחק ושמואל שמו, והיה שמואל זה לשם דבר אצל כל מכריו ואוהביו, דוגמא להתמדת ויגיעת התורה ובעל מדות תרומיות שהקרינו על כל סובביו.

בישיבת "עץ חיים" הירושלמית בה למד, תלו בו רבותיו תקוות רבות. ראש הישיבה הנודע הגאון ר' איסר זלמן מלצר, היה תמיד מפליג בגדולתו, כי גם אילו היה שמואל בישיבות הגדולות בליטא גם אז היה נחשב בין המצויינים. כן היה רגיל לקום לכבודו כאשר עבר על ידו, כך גם בליל שבת קודש, כשהיו מתפללים בביהכ"נ שבבתי ברוידא'ס, שכונת מגורם, היה רגיל ר' איסר זלמן להמתין עד שר' שמואל יגמור את תפילת הלחש ולברכו בברכת "שבת שלום".

* * *

פטירת אביו היתה עבורו מכה קשה ובהיותו בחור מבוגר, כבן תשע עשרה וחצי, הרגיש בנפשו כי האחריות על עתידו מוטלת על כתפיו, ובאשר נפשו כמהה אל ה' בכל מאודו, חיפש איה הדרך בה ימצא אורו יתברך.

והנה אנה ה' לידו, ובעברו יום אחד על יד ה'גניזה', צדה עינו ספר קטן מבצבץ מבין הערימות, בתשוקה בלתי מוסברת שלח ידו לקח את הספר והחל לקרוא בו.

"השתפכות הנפש" היה שמו של ספר זה, והוא גרם אצל ר' שמואל לטלטלה עזה, כאשר גילה עולם חדש וסוף סוף מצא כיצד יוכל להרוות את נפשו הצמאה המשתוקקת עד כלות…

בחום אימץ את הספר לחוק לימודיו, והגה בו שוב ושוב, עד שהחליט שהוא חייב למצוא את אלה ששייכים למחבר ספר נפלא זה.

לא זמן רב ארך לו החיפוש, באשר למד בישיבת "עץ חיים" הירושלמית כאמור, בה כבר יצא שמע אחד מהבחורים המצויינים ושמו ישראל נחמן אנשין, כי הוא כמו אביו ר' שמואל מאיר, נמנים על חסידי ברסלב, ובמהרה מצא עמו שיח משותף להתעלות בסולם העולה בית קל ע"פ דרכו ועצותיו של רביה"ק ותלמידיו.

* * *

כך שעוד בתוך שנת האבל על פטירת אביו, החליט ר' שמואל בנפשו כי מקומו הוא תחת צל האילן הגדול רבינו נחמן מברסלב זיע"א, ומאז החל ללמוד בתשוקה גדולה ובאש להבה את כל ספרי רביה"ק ותלמידיו, והם נכנסו בלבו הטהור כחצים יוקדים שהלהיבו את נשמתו הבוערת בהתבטלות גמורה להשי"ת וצדיקיו.

בתחילה ניסה להסתיר את היותו 'ברסלב'ר חסיד', בעיקר משום שבירושלים דאז, לא הסתכלו בעין יפה על החסידים הללו שאין להם רבי חי, מה גם שלא רצה לצער את אמו האלמנה שהיתה ממשפחה ירושלמית שורשית בלי שום קשר לחסידות.

בחודש אלול של אותה שנה, שנת תרצ"ג, עשה הבחור שמואל את דרכו, לראשונה בחייו, אל עבר אתרא קדישא מירון, להשתטח על ציון קדשו של התנ"א הרשב"י, באשר למד וגילה סודו הנורא כמבואר בין בתרי תורת רביה"ק, שם בילה את רוב החודש בתורה ותפילה, קימת חצות והתבודדות בשדות ויערות של הרי מירון, שם גם נודעו לו יותר ויותר פרטי ההנהגות של חסידי ברסלב.

לקראת ימי ראש השנה היה עליו לחזור לביתו, אך לבו ורצונותיו טלטלו את נפשו העדינה, באשר ידע גודל החיוב להיות ביום הכסא – ימי ר"ה בקיבוץ של אנ"ש, שהתקיים באותן שנים בעיר העתיקה בירושלים, אך בני משפחתו עדיין אינם יודעים כלום מכל התקרבותו ושייכותו לאותם בני עליה, חסידי ברסלב.

לאחר התלבטויות קשות החליט ר' שמואל כי לא יודיע כלום לאמו ולמשפחתו לפני ראש השנה, רק הכין פתק ובו כתב שלא יחכו עליו לקידוש ולא ידאגו עליו, כי הוא יאחר לסעודה. פתק זה החביא מתחת למפה ליד החלות, בחשבו כי בוודאי יעשו קידוש וימצאו את הפתק.

למעשה, חיכו בני המשפחה שר' שמואל יחזור מביהכ"נ וכאשר התאחר הזמן החלה אווירה של פחד לשרור בבית, להיכן נעלם שמואל יקירם?!

מודאגים יצאו לחפש בכל בתי הכנסיות שבסביבה וכשלא מצאוהו הלכו לביתו של ר' פייבל אפטייקר, סבו של ר' יונה לבל, שהיה מטפל בצרכי המשפחה לאחר פטירת ר' שלמה יצחק, והחלו לשפוך את צערם כי ר' שמואל עוד לא חזר מביהכ"נ ומי ידוע מה עלה בגורלו…

כשמוע ר' פייבל את צעקתם, נזכר איך שראה את ר' שמואל מסתובב יחד עם נכדו ר' יונה, ותיכף מיהר להרגיע את בני המשפחה כי כנראה הוא נתפס יחד אתו לחסידי ברסלב ומחמת כן מאחר הוא את בואו. עלו לשלום אל בתיכם, הורה להם באבהיות, וסעדו את סעודת היו"ט, כי איני יודע מתי יחזור, אם בכלל…

ואכן כאשר נגשו לברך את ברכת המוציא על החלות מצאו את הפתק והבינו כי ר' פייבל צדק, וכי שמואל יקירם נתפס לחסידי ברסלב…

* * *

פרסום דבר התקרבותו עורר סערה רבה בקרב תושבי השכונה ומחוצה לה, ובמיוחד בקרב בני משפחתו.

גם רבו ר' איסר זלמן מלצר, כאשר הבחין כי שמואל המצויין הפסיק להשתתף בסדרי הלימוד בישיבה, ולשאלתו להיכן נעלם סיפרו לו כי התקרב לברסלב'ר חסידים. הצטער מאד לשמוע את הדבר, בהתבטאו כי הפסידו את גדול הדור הבא… ומיהר לשלוח שלוחים להניאו מדרכו החדשה. אך ר' שמואל כמובן לא שת לבו אליהם, רק אחז בפלך השתיקה הנצחית שלו, והמשיך בדרכו החדשה.

בראות זאת ר' איסר זלמן נענה מתוך צערו כי רב ואמר, כי מי שקירב אותו לברסלב לא ינקה מהגיהנם… כאשר שמע זאת ר' שמואל עצמו, נענה בחיוך ואמר: "בודאי שלא יצא שכן כלל לא ייכנס לשם…"

כך גם רמי"ם אחרים בעץ חיים היו באים לעיר העתיקה לנסות לדבר על לבו, אולם כדרכו הנצחית שמע את כל דבריהם אך לא ענה להם דבר.

כאשר ראו שר' שמואל אינו שת לבו לדבריהם, העלו בדעתם עצה נועזת: באשר ידעו כי בחור ירא"ש הינו ובודאי לא ירצה לצער את אמו האלמנה, אשר על כן הלכו אליה ושכנעו אותה כי כל כוונתם רק להציל את בנה, ועצתם היא שעל אף אהבתה אותו, צריכה לעשות מסירות נפש שלא יימשך אחר הכת… לכן תגזור עליו בגזירת כיבוד אם, כי אם לא יעזוב את ברסלב לא יוכל שוב להיכנס הביתה.

כמובן, היתה זו אחת מהמניעות הקשות ביותר בשבילו, שכן מצד אחד עז חפצו להתעלות בעבודת ה' אך מצד שני היאך יוכל לצער כל כך את אמו האלמנה.

ובאשר ידע כי שום כח המכריח לא יוכל לנתק אותו ממקור חיותו, וגם ידע ולמד על גודל כח התפילה, החל מאותו יום להרבות ולהפציר מאביו שבשמים שתומתק מניעה זו.

ואכן בסייעתא דשמיא עצומה, ניחמה אמו על החלטתה ושוב הרשתה לו לחזור לביתו לכבדה כמקדם.

* * *

עוד מסופר על גודל אהבתה של אמו אל בנה ר' שמואל.

היה זה בשנת תרצ"ז. ערביי ירושלים  המשולהבים ערכו פוגרום נורא בתוככי העיר העתיקה.

ובאשר ביהמ"ד של חסידי ברסלב, בו ישב ר' שמואל במשך כל היום ועמל בתורה ועבודת ה', עמד ברח' חברון, החליטה אמו של ר' שמואל לבקש ממנו שיחזור לביתו, בעקבות הסכנה הגדולה השוררת ברחובות קריה.

חצר בית הכנסת היתה סגורה בשער של ברזל, כנראה בעקבות המצב, וכאשר הגיעה אמו, היא ניסתה לדפוק בכל כחה כדי שיבוא מאן דהו ויפתח לה את השער. אך ר' שמואל שהיה באותה שעה עסוק בתפילתו בקולות ובהתלהבות כדרכו לא שמע זאת, ורק משצעקה בקול גדול את שמו כמה וכמה פעמים הצליחה לעורר אותו מעבודתו, ותיכף מיהר לפתוח לה את השער, ולא זז משם עד שביקש ממנה סליחה ומחילה, על כך שהיתה צריכה להטריח את עצמה עד לכאן וגם שלא שמע לפתוח לה תיכף…

* * *

לעומת בני המשפחה שלא ראו את התקרבותו בעין יפה, ואף ניסו להניא את לבב אמו נגדו, נעמד לצדו דודו ר' אריה לוין שראה בנפשו הכמהה, וידע כי רק לטובה כוונתו ובכך הוא מוצא נוחם לנשמתו, ובכל עת היה מגשר בינו לבין שאר בני המשפחה ולהרגיע את הרוחות.

כן מסופר, כי בעת שהכניס ר' שמואל את בנו בכורו לבריתו של אברהם אבינו, רצו בני המשפחה שיקרא את שם בנו על שם אביו, והוא בגודל תבערת לבבו כמובן שרצה לקרוא על שמו של רבינו הקדוש, לבסוף החליט לשלב את שני השמות יחד.

אך בני המשפחה לא נרגעה רוחם בכך, וכמה נשים החליטו לרדת לאמו של ר' שמואל, שהיתה נמצאת באותה שעה מתחת לביהכ"נ "מארמערישע" שם התקיימה הברית, בבית המחותנת מרת קרישבסקי ע"ה, וצעקו עליה כי רק היא אשמה בשתיקתה בכך שר' שמואל עושה דברים מבוהלים כאלו, ורק בידה הכח לשנות אותו…

ר' אריה לוין שהבחין בסערה שנוצרה, מיהר לרדת אחריהן אחר שהן עזבו את הבית, ניגש אל האלמנה המבוהלת ואמר לה, שלא תשמע מכל מה שהן מספרות, כי הוא מכירו ויודע כי כוונתו טהורה ומכוונת בלתי לה' לבדו, ובכך הרגיע אותה…

והיה ר' שמואל תמיד מפליג בשבח דודו ר' אריה שהיה לו למשיב נפש בשנותיו הקשות, וחש כל ימיו הכרת הטוב לכל מה שעשה.

וכשהיה ר' אריה מגיע לבית חתנו הרב אלישיב, ביקש ר' שמואל מבנו שיודיעו כאשר הוא יורד את המדרגות בחזרה לביתו. וכאשר הודיע לו על כך מיהר לרדת בעקבותיו והלך אתו ללוותו כברת דרך ארוכה.

כך גם בעת הלווייתו של ר' אריה, הלך ר' שמואל רגלי את כל הדרך משכונת כנסת.

* * *

גם דודו ר' צבי פסח פראנק, מרבני ירושלים, היה נזהר שלא לצערו בדרכו החדשה.

* * *

עם השנים הכיר ר' שמואל את שאר חסידי ברסלב, ביניהם ר' יו"ט זלוטניק משערי חסד ועוד.

כן היה הולך יחד עם ידידו ר' ישראל נחמן אנשין לשיעוריו  של ר' שמואל הורביץ.

עד שעלה ארי מבבל, החסיד ר' הירש ליב ליפל, ור' שמואל בכיסופיו העזים נמשך אחר עבודת ה' המופלאה שלו יחד עם שאר העובדים שהתגודדו סביבו.

* * *

כך עלה ונתעלה בדרכי הקדושה, עד כי בא קץ ביום שביעי של פסח שנת תשמ"ט, בו עלה השמימה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.

תהא דרכו היוקדת לאור לנו בכל תהלוכות חיינו, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים