לעבוד את ה' 'בהתנדבות'

 "דע כי יש מוחין של ארץ ישראל ויש מוחין של חוץ לארץ… מוחין של ארץ ישראל הם בחינת נועם, ומוחין של חוץ לארץ הם בחינת חובלים… ודע, שעל ידי צדקה נעשה הכלי לקבל על ידה מנועם העליון שלהובין דרחימותא".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עא)

ישנה תורה שתתגלה לעתיד – תורת ארץ ישראל. תורה זו, כולה 'נועם עליון', נעימות ומתיקות אין סופית; אין בה לא מחלוקות ולא ספקות, לא תהיות ולא הסתרות, רק השגות בהירות ונפלאות.

לעומתה, תורת חוץ לארץ, תורת הגלות, אין הנועם העליון שבה גלוי; יש בה מחלוקות וספקות, קשיים ובירורים, עד שיתכן להגות בה שנים על גבי שנים ולא להרגיש בה את הנועם העליון.

כל עוד אין האדם משבר את תאוותו אל הנועם המדומה של העולם הזה, שולטים בו הקליפות, הלא הם 'החובלים' המסתירים את הנועם העליון שבתורה הקדושה. רק מי

שמתייגע ונלחם לשבר את תאוותו אל הנועם המדומה, הוא זה שזוכה לטעום את הנועם העליון המאיר בתורה הקדושה.

ואכן משום כך השתוקק משה רבינו כל כך להיכנס אל הארץ הקדושה. הוא רצה להאיר בנו את השגותיו הנעלות, תורת ארץ ישראל, תורה שכל כולה זבת חלב ודבש, נועם ומתיקות נשגבה, בלי שום הסתרות של 'החובלים'.

בבוא הגואל האחרון, כאשר יתגלה אור הצדיק האמת המאיר את אותו הנועם העליון גם אנו נזכה לכך. אך בינתיים, בגלות, עלינו להלחם עם הקליפות המסתירות את הנועם העליון ומושכות אל הנועם המדומה, ורק לאחר שאנו מנצחים במלחמה אנו יכולים לזכות להארה כלשהי מהנועם העליון.

כל אחד ואחד מאיתנו מתמודד עם נועם מדומה מסוג אחר. האחד עם תאווה מסוג זה, והשני עם דמיון מסוג אחר לגמרי, וכפי שזוכה כל אחד לשבר את תאוותו, כך מאיר עליו הנועם העליון.

אך יש מצב שבו מתגברים 'חובלים' שכאלה, המכשילים ומפילים את האדם לפגמים נוראיים שכאלה הגורמים לו לאבד לגמרי את הנועם העליון, ואף לא לקבל הארה כשלהי ממנו.

כך שאפשר לדור בתוך הארץ זבת החלב והדבש, לעסוק בתורה הקדושה, ואפילו בתורת הנסתר, ולא לחוש בקורטוב של נועם עליון. כשהרחובות מוצפים בתועבה, והקליפות חוגגות את חגיגתם האחרונה עלי-אדמות, אין כמעט סיכוי להרגיש נועם עליון.

אין נעימות, אין חיות, אין חיבור, אין שלום לא בתוך החברה ולא בתוך האדם עצמו! העולם והלב מלא במחלוקת, בהרגשת פירוד, בכבדות וביבשות.

ואז אין עצה כי אם כוחו של הצדיק האמת, אשר הוא בנפלאותיו עוסק לתקן את כל ה'חובלים' ולהאיר גם שם את הנועם העליון.

צדיק האמת מלמד אותנו שגם כשאין אנו מרגישים קורטוב של נועם עליון, אם נתעורר לעבוד את ה' 'בהתנדבות', ללא שום תמורה של הארה והרגשה טובה, ניצור בכך 'כלי' לקבל בו גם אז את הנועם העליון! ואזי יפתחו שבילי הלב שלנו לקבל 'שלהובין דרחימותא' – את שלהבת האהבה לה'.

ובכן, גם אם אין לך שום חיות, שום נועם, גם אז אל תרפה. תמשיך לעשות את שלך 'בהתנדבות', בצדקה.

צדקה זו, אומר רבינו, תגלה את עשרת מיני נגינה, את "נעים זמירות ישראל" ויתנגן ניגון נפלא של חיבור ונועם עליון שנוצר דוקא מביטול שכזה, מנדבת לב נפלאה שכזאת.