ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (מז,כח)

מבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה במדרש רבה, ובפרט בזהר הקדוש בפרשה זאת, שאותן שבע עשרה שנה היו עיקר ימי חייו שחי בשמחה ונחת כמו שכתוב שם בזהר הקדוש. ולכאורה תמוה הדבר: שכשהיה יושב בארץ ישראל לא ישב בשלוה, ובארץ מצרים שהיא מקום טמא, שאז התחיל גלות מצרים שמררו את חייהם, שם דווקא ישב בשלוה. אך כל זה הוא ענייןששון ושמחה ישיגו וכו' הנ"ל, שעקר שלמות השמחה בו יתברך, שזה עקר החיות, הוא כשמתגברין לחטוף את היגון ואנחה  להפכו לשמחה כנ"ל, שזהו עיקר הבירור מהיכלי התמורות, שהוא על ידי שמחה כנ"ל. והעקר על ידי שמחליפין ומהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל.

וכלל הדבר כי כל עבודת האבות היתה לגלות ולהודיע אלקות הבורא יתברך בעולם, שרק בשביל זה בא האדם לעולם וזה כל השמחה והחיות. כי זה ידוע לכל שהעולם הזה מלא כעס ומכאובים ויגון ואנחה וסופו [של כל אדם] למות וימי חיינו הבל וכו', ואין שום שמחה וחיות בעולם כי אם על ידי התנוצצות האמת והאמונה, כי אמת סמא דחיי [תרופת החיים] כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועיקר האמת הוא ה' יתברך בחינת ואמת ה' לעולם, שהוא להאמין באמיתת מציאותו יתברך ולחתור ולהתייגע כל ימיו להתקרב ולהתדבק בו יתברך בחינת ובו תדבק, שזה כל החיות, כמו שכתוב ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו כי הוא חייך וכו'.

אבל זה הדבקות בשלמות אי אפשר לזכות כי אם כשמכניעים כל תאוות הגוף לגמרי, כמו אבות העולם, עד שזכו להמשיך האמונה הקדושה על עצמן בכל פעם עד שבאו לשמחה גדולה על ידי זה. ועל ידי זה בררו בכל פעם מהיכלי התמורות עד שעלו בכל פעם בכל העליות הנזכרות לעיל עד שזכו להשגת אור האין סוף בבחינת מטי ולא מטי כל אחד כפי עבודתו, כי יש בענין זה מדרגות רבות.

אבל אף על פי שהאבות וגדולי הצדיקים שברו הגוף לגמרי עד שזכו למה שזכו לעיקר שלמות השמחה הזאת בו יתברך, בחינת שמחו צדיקים בה', וכתיב וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה, וכן הרבה. אבל כל יגיעתם היתה לתקן כל העולם להמשיך השמחה והחיות הקדוש הזה בלב כל אחד ואחד מזרע בית ישראל, שאפילו מי שלא הכניע תאוות גופו לגמרי, יזכה גם כן להתקרב אליו יתברך על ידי שמירת התורה והמצוות. ואפילו מי שפגם [הרבה] כמו שפגם, בכל עת שחפץ וחותר להתקרב לה' יתברך יוכל לשמח ולהחיות נפשו בגודל כחם של הצדיקים, על ידי שיאמין שכל נקודה ונקודה טובה שזוכה, על ידי כל מצוה ומצוה שעושה, אין ערך לזה! ואפילו נקודות טובות של עשיית המצוות של פושעי ישראל עולים על כל התענוגים של הבל ועל כל מיני עשירות וכו' של כל העולם כולו, עד שישמחו את נפשם ביותר על שהם גם הם זוכים לטוב אמיתי ונצחי כזה לעסוק בעשיית המצוות, שעל ידי זה מתדבקין בו יתברך שהוא חי החיים מקור השמחה של כל השמחות. כמו שכתוב ואבואה אל אל שמחת גילי וכו', וכתיב תודיעני אורח חיים שבע שמחות את פניך נעימות כו', שכל זה הוא בחינת ששון ושמחה ישיגו הנ"ל שחוטפין היגון ואנחה ומהפכין אותו לשמחה וכנ"ל.

וזה בחינת כל הגלויות שעוברין על ישראל שעיקרם הוא גלות הנפש שהיא רחוקה מאביה שבשמים, שעיקר הגלות הוא העצבות כנ"ל, כי מחמת חטא אדם הראשון וקלקולים של כל אחד ואחד בכל דור ודור, על כן בהכרח להיות בגלות עד שבכוח הצדיקים הגדולים יבררו על ידי זה דווקא מהיכלי התמורות, ועקר הבירור על ידי השמחה, על ידי שיהפכו היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, שזהו בחינת מכירת יוסף למצרים שעל ידי זה דווקא היו יכולים להתקיים במצרים, כמו שכתוב כי למחיה שלחני אלקים לפניכם וכו' וכנ"ל. כי יוסף הוא בחינת התלהבות השמחה על ידי בחינה הנ"ל כנ"ל, עד שהוכרחו גם יעקב  אבינו ובניו הקדושים, [שהם] כלל קדושת ישראל שירדו כולם למצרים, ושם דווקא חי יעקב בשמחה ושלוה, כי אז השיג בשלמות שגמר הגאולה האחרונה יהיה על ידי זה דיקא; על ידי שיורדין הצדיקים לעמקי עמקי היכלי התמורות שהם בחינת מצרים וכל הגלויות שנקראים על שם מצרים כמובא, ומבררים הקדושה משם דווקא והכל על ידי בחינה הנ"ל על ידי שבכוחם הגדול מהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזה עיקר בחינת הבירור מהיכלי התמורות. כי היכלי התמורות רוצים בהיפך: להמיר ולהחליף הכל חס ושלום עד שאי אפשר לבאר ולספר סברותיהם המהופכות מן האמת, כי אין קץ לדברי רוח ולא יוכל הפה לדבר ולא תמלא אזן משמוע. אבל נקודתם של גדולי הצדיקים האמיתיים עולה על הכל והם ממירים ומחליפים לטובה עד שמהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל

(ליקוה"ל, הלכות הודאה ו,נא)

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה (מח,ח)

וזה בחינת וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ויאמר בני הם אשר נתן לי אלקים בזה וכו'. ששאל, מי אלה? שאינם ראויים לברכה, כי ראה רשעים גדולים שיצאו מהם. והשיב לו יוסף, בני הם, אשר נתן לי אלהים בזה. ואיתא בספרים שהשיב לו, שבזה בעצמו שאתה רואה [רשעים גדולים שיצאו מהם] יש שם גם כן ניצוצות קדושים, שבשביל זה ראויים לברכה. שזה היה עקר הויכוח בין יעקב ליוסף, כי בענין זה של אזמרה, ללמד זכות על הכל, יש בזה כמה בחינות בין הצדיקים, כי הוא עבודה גדולה כמו שמצינו שאפילו גדולי הצדיקים לפעמים לא ידעו ללמד זכות כראוי והקפיד ה' יתברך עליהם כמו שמצינו בישעיה והושע וכו'. ועל-כן גם יעקב אבינו קדם הסתלקותו מחמת שראה גדל הרשעות של הרשעים שיצאו מאפרים ומנשה, על-כן גם הוא תש כחו עד שלא ידע ללמד עליהם זכות ולברכם, על-כן שאל, מי אלה? שאינם ראויים לברכה! עד שהשיב לו יוסף: בני הם, אשר נתן לי אלקים בזה. שהראה לו שגם בזה בעצמו נמצא זכות שיגע ומצא נקדות טובות גם בהרשעים שיצאו מהם. ועל – כן תכף נתרצה יעקב ואמר, קחם נא אלי ואברכם.

(ליקוה"ל, עירובי תחומין ו,טז)

שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם (מט,ה)

בענין הפגם של הדוחק את השעה, בזה נכשלים הרבה בני-אדם גדולים וקטנים, עד שנוגע הפגם לפעמים גם בצדיקים גדולים ונוראים, בבחינת כי העשק יהולל חכם וכו'. וזה היה הפגם של ראובן, שקנא קנאת אמו וחלל יצועי אביו, אף שבודאי היה צדיק גדול וכוונתו לשמים, וכמו שאמרו רז"ל, אף-על-פי-כן היה פגם גדול, ונאמר על זה: פחז כמים אל תותר, פחז דיקא; וכן הפגם של שמעון ולוי במכירת יוסף, ונאמר על זה: כלי חמס מכרותיהם, כי זו הבחינה של דוחק את השעה הוא בחינת חמס וגזל, אפילו אם [ה]פוגם בזה [הוא] צדיק גדול מאד. ובאמת יש בזה יצר הרע גדול אצל כמה בני-אדם, ולפעמים אף אצל הגדול במעלה, שבשביל דבר אחד שנדמה להם שהוא מצוה, הם מפקירים הכל ובאים על ידי זה לידי קלקולים רבים, ובפרט כשבאים על-ידי-זה לידי מחלוקת. וכשתעיין בכל המעשיות והמחלוקות שהיו בין הצדיקים והגדולים בכל דור ודור, הכל היה בבחינה זאת, שהבעל- דבר הטעה אותם כאלו [זה] שכנגדם פוגם הרבה, ומצוה למסור נפשם בשביל להדפם ולרדפם וכו'. ובאמת שגו בזה מאד, כי על-ידי מחלוקת וכעס אי אפשר לתקן בשום אופן, רק צריכין להתיישב הרבה איך להתנהג בענין כזה, והעיקר, לבקש מהשם יתברך שינחהו בדרך אמת, ולהתיישב עצמו הרבה אם יש לו כוח לרדפו, ואם חיוב מצוה זאת חל עליו דווקא, כי מצוה כזאת אולי טוב יותר שתתקיים על-ידי אחרים. בפרט אולי כוונת שכנגדו גם-כן ל[שם] שמים, רק שאי אפשר להבין דבריו, וגם אמרו עליו הרבה שקרים וכזבים, בחינת אשר לא גזלתי אז אשיב. ויש בזה עוד הרבה לדבר, כאשר יבין המשכיל בעצמו.

(אוצר היראה, מחלוקת ונצחון נח)

יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים (מט,טו)

וזה בחינת יששכר, בחינת 'יש שכר', שמודיע לכל באי עולם אפלו לגרועים מאד, כי עדיין יש שכר בחינת כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך. כי כשאדם מתרחק מהשם יתברך, חס ושלום, מכל שכן כשנופל לתאוות רעות ועברות חס ושלום, אזי הוא בחינת רחל מבכה על בניה וכו', כי השכינה, שהוא קדושת ישראל, נקראת רחל כידוע, ואזי היא כמו רחל לפני גוזזיה  נאלמה, דהיינו שקדושת הנפש מישראל היא בין הקליפות וכוחות הרע המעיקים ומצרים לה. ומגודל חלישותה על-ידי רבוי עונותיו היא כרחל לפני גוזזיה נאלמה שהן גוזזין וגוזלין אותה ונוטלין ממנה הודה ותפארתה והיא נאלמת ביניהם. ואזי היא בחינת שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה.

וכשזה הרחוק מאד נתעורר בעצם רחוקו ואינו מייאש עצמו בשום אופן, ובוכה וצועק להשם יתברך תמיד, זה בחינת קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה, בגין כי איננו, (כמו שאיתא בזהר הקדוש), היינו שקדושת הנפש של ישראל, שהיא בחינת רחל, היא בוכה ומבכה על בניה, הינו על מעשים טובים שלה שאיבדה על-ידי תאוותיה הרעות. כי המעשים טובים נקראים בנים; כי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. והיא בוכה במרירות גדולה מאד בבחינת נהי בכי תמרורים עד אשר קול ברמה נשמע, כתרגומו, קל ברום שמיא אשתמע [קול במרומי השמים נשמע] וכו'. ומגדל כאבה שהיא רואה שזה זמן רב שעדיין לא עלתה רפואה למכתה והיא צועקת ובוכה זה זמן הרבה ועדיין היא רחוקה מהשם יתברך כל כך. ועל – כן מאנה להנחם על בניה כי איננו, כמו שכתוב בזוהר, בגין כי איננו, הינו שאומרת בלבה, איך אפשר לנחמנו ואני יודע כי איננו?! כי אין השם יתברך עמי עדין, כי אני רחוק מהשם יתברך מאד מאד, אבל אף-על-פי-כן, אף-על-פי שהיא [=הנשמה] רחוקה כל כך, מאחר שמחזקת עצמה עדיין לצעוק ולבכות להשם יתברך תמיד, אזי מתעוררים רחמי השם יתברך ומאיר עליה הארה והתחזקות מלמעלה בבחינת, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך וכו'.

וכל זה על-ידי הצדיק הדור הגדול במעלה מאד, שהוא בחינת יששכר שמאיר בכל נפש ונפש ומודיע לה כי עדין יש שכר, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה, כי אין שום יאוש בעולם, כי אין שום דבור ולא שום צעקה שנאבדים, אפילו צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, וזה בחינת יששכר חמור גרם, שהצדיק, בחינת יששכר שמאיר בכל הדרי מטה, בכל הנמוכים מאד, לבל יתיאשו עצמם מן הרחמים בשום אופן עד אשר משיב כולם להשם יתברך.

וזהו רובץ בין המשפתים, זה בחינת אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף וכו', היינו כי משפתים זהו בחינת  שפתי וגבולי ומצרי [לשון גבול] העובדי כוכבים וסטרין אחרנין שהם אורבים על הגבולות, שנקראים שפתים, ואינם מניחין את האיש הישראלי שיצא מהגבול שלהם להתקרב אל הקדושה בבחינת כל רודפיה השיגוה בין המצרים. והפסוק אומר, שזהו עקר שבח ומעלת ישראל.

וזהו אם תשכבון בין שפתים, היינו היצר הרע וחילותיו, כשהייתם שוכבים ואורבים בין שפתים, שהם הגבולין והמצרים לבלי להניח את איש הישראלי להתקרב להשם יתברך, גם אז כנפי יונה, שהיא כנסת ישראל, נחפה בכסף וכו', כמו שפרש רש"י,בכספה וחמדתה של תורה ומצות. כי איש הישראלי החפץ באמת לאמתו ואינו רוצה להטעות את עצמו, אזי אפילו כשהתאוות והמניעות וכו' מתגברין עליו כמו שמתגברין, ומניחין עצמם לארך ולרוחב ומתפשטים כנגדו מאד עד שאינו יכול לצאת מהם, גם אז בעוצם ריחוקו הוא כוסף וחומד ורוצה בכל עת להתקרב להשם יתברך ואינו מניח את הרצון והכסופין לעולם, וזה יקר מאד מאד בעיני השם יתברך, כי העיקר הוא הרצון והכסופין, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות, והשם יתברך משבח את ישראל בזה, שבשביל זה זוכים למה שזוכים. כי אם תשכבון בין שפתים לארב ולמנע את ישראל כנ"ל, גם אז כנפי יונה נחפה בכסף, בכספה וחמדתה של תורה ומצות כנ"ל. וזה בחינת יששכר חמור גרם רבץ בין המשפתים, שגם שם בין המשפתים והמצרים והגבולים שאורבים עליו ומתעים אותו מאד על – ידי התגברות התאוות והמניעות, גם שם מתגבר להכניע ולבטל את עצמו לגבי התורה והצדיק ומכניע גופו וחמרו [חמריותו] המגשם כחמור לשא עליו על תורה.

וזה בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, כי כמה וכמה עתים, זמנים, עוברים על כל אחד ואחד מישראל, כי יש כ"ח עתים. עתים לטובה ועתים לרעה ובהם כלולים כל העתים העוברים על כל אחד ואחד מיום הוולדו עד יום מותו, אשר עליהם התחנן דוד, בידך עִתֹּתָי הצילני מיד אויבי ומרודפי. וזה עקר שלמות הצדיק הגדול במעלה המלמד תורה ודעת לישראל, כמו יששכר שיוכל להאיר בכל אחד ואחד מישראל שיוכל להתחזק ולשאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליו בבחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, שיודעים להכניס בישראל בינה וחכמה אמיתית שידעו בכל עת ועת שעוברים עליהם יהיה איך שיהיה לבלי לפול בדעתו חס ושלום, ולבלי להתרחק מהשם יתברך לעולם.

(ליקוה"ל, הלכות פסח ט,יב-יג)