"עלים לתרופה", ספר מכתביו של רבי נתן (בעיקר. הוא כולל גם את מכתבי רבינו שנותרו ואת מכתבי רבי יצחק בן רבי נתן) מחולק לכמה חלקים. החלק הראשון, מכתבי רבינו הק´. החלק השני הוא מכתבי מוהרנ"ת, החלק השלישי הוא מכתבי בנו של רבי נתן – רבי יצחק וכו´.

המכתב הראשון שבחלק השני, הוא מכתב שכתב רבי נתן לרבינו הק´, והוא נכתב בתשובה לרבינו, על מכתב שכתב רבינו לאנ"ש ובו ביקש שיתפללו עליו ושיזכרו מה עשה רבנו למענם. המכתב נכתב מזאסלאב.

לגבי המכתב הזה, אם איני טועה, יש ענין נוסף.

רבינו כותב במכתב "גם איך בעט אייך אז עס זאל קיינער פון אייך ניט דערוועגן צו קומען" – (גם אני מבקש, שאף אחד מכם לא יבא ליסע אלי).

רבי נפתלי שלח את המכתב לרבי נתן, שהורה שלמרות שרבינו כותב לא לנסוע, צריך כן לנסוע. אנ"ש נסעו – ורבנו הודה על זה לרבי נתן.

ולמכתב עצמו:

אחרי שרבינו כותב במכתב: "אהובי, אחי ורעי, אבקש מכם מאד להתפלל עבור נפשי העלובה, לבקש בכוונת הלב, זכרו כל אחד ואחד איך מצאתי אתכם כשבאתי לדור בברסלב, וכמה כוחות ברוחניות וגשמיות בזבזתי עבורכם ומהיושר שהיום גם אתם תבקשו מה´ יתברך, שה´ יתברך ירפאני, בהראות ה´ לי נועם עוזו" (תרגום חפשי מיידיש)

רבי נתן משיב לרבינו הקדוש במכתב משלו. לאחר הקדמה די ארוכה, בו משתפך רבי נתן בהרגשתו הקדושה כלי רבינו ז"ל, כותב רבי נתן לרביז"ל מכתב של התחזקות, וזה לשונו:

"… אם אומר לנחם את אדונינו מורינו ורבינו ולדבר על לבבו הקדוש – מי ישנס מתניו ומי יאזור חלציו להכניס ראשו בזה? גבהי שמים, מה אפעל; דרכי ה´, הנעלמים מעין כל חי וכו´ – מי יכול להעריך מילין בזה? אך אף על פי כן אמרתי ויהי מה, ארוצה דברי אלה לאדונינו מורינו ורבינו. ובגודל חסדו וענוותנותו האמת בטחתי, לתפוח פה ולדבר לפניו, את אשר ישים ה´ בפי"

ואחרי ההקדמה הזו, שרק את חלקה הבאנו כאן, פותח רבי נתן במהלך נפלא של התחזקות, שיש לנו המון מה ללמוד ממנו, הן בדברים שניתן לבארם בכתב, והן בדברים שלא ניתן לבארם – רק "והמשכיל יעמוד משתומם ומרעיד" על זאת:

"היות ובוודאי לא נשכח מאדוני את העתים," כותב רבי נתן לרבינו, "אשר עברו עליו מעודו עד היום הזה, עד כי עזרו ה´, שזכה לשבר ולכתת, להרוס מה שהרס ולסתור מה שסתר ולבנות מה שבנה ולעלות אל מקום שעלה, אשר כל זה נעלם מעיני כל חי, עין לא ראתה וכו´; ובפרט מה שעבר על אדונינו מורינו ורבינו בקהילת קודש סטאנבול, וה´ עוזר לו תמיד, עד אשר זכה למה שזכה, ובפרט מה שזכה אז, כי מחמת צערו נדמה לו, שעדיין לא עבר עליו עת כזה, כאשר שמעתי מפיו הקדוש שנדמה כן בעת הצער. ואף כי אם האמת כן, שעדיין לא עבר עליו עת כזה – אדרבה! מזה נכון ליבנו, בטוח בה´, שנזכה לראות עוד שמחתו בקרוב, כי יזכה למה שהוא מצפה לזכות לראות בטוב ה´ בהראות לו נועם זיוו, ודי למבין."

נראה כי אפשר לומר, כי כוונת רבי נתן בעשותו קל וחומר שכזה "ואף כי אם האמת כן, שעדיין לא עבר עליו עת כזה – אדרבה! מזה נכון ליבנו, בטוח בה´", לומר שהדברים בקל וחומר מכל מקום. כי אם כבר היו זמנים כאלה, הרי אדרבה, כפי שעזר ה´ אז, הוא יעזור גם עתה. ואם עדיין לא היו זמנים כאלה, הרי שאדרבה, כפי שעזר ה´ בזמנים קשים אחרים – הוא יעזור בזמנים קשים שכאלה. או שניתן לומר שאם עדיין לא הייתה עת קשה כזו, הרי זה סימן שישועת ה´ קרובה, וכך ניתן להבין מההמשך.

ורבי נתן ממשיך: "ועל זה נאמר ´האני אשביר´ וכו´ ואין להאריך בזה".

הפסוק המלא הוא "הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה´ אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיך" (ישעיה סו) ופירש רש"י שם: "האני אשביר ולא אוליד – האני אביא את האשה על המשבר ולא אפתח רחמה להוציא עוברה?" ורבי נתן מפרש כאן את הפסוק כך: אם הבורא הביא אותנו למיצר (יסוד "תודה והודאה" על פי הרחבת רבי נתן בענין, בהלכות הודאה ה"ו וכמדומני שגם בהלכות כלאי בהמה, בנוי על תורה א בליקוטי מוהר"ן חלק ב, שם מדבר רבינו מענין "מזמור לתודה", שהוא סגולה ליולדת היושבת על משבר – שתלד בנקל) הרי דווקא שם נמצאת הגאולה. כמאמר חז"ל "מתוך צרה רווחה" – דווקא במיצר, שם נמצאת הישועה. ממילא, "ואף כי אם האמת כן, שעדיין לא עבר עליו עת כזה", דווקא כאן מסתתר הישועה, ודווקא כאן היא קרובה לבא.

"וגם בזה המעט יראתי מאד לדבר לפניו", מסיים רבי נתן את קטע ההתחזקות במכתבו זה, "אך ענוותנותו תרבני לדבר לפניו את בא אשר תחת הקלמוס כעת".

המכתב כולו מלא ביסודות. החלק הראשון הוא יסוד אמונתו של ברסלב´ר ברבינו. אמונה עמוקה, שבבסיסה עומדת ההכרה כי רבנו הוא "ידיד עליון וידיד כל הנפשות בית-ישראל וידיד נפשינו" – בעל השדה, אשר ממנו נמשכים כל הנפשות ונשמות ישראל, האילן הגדול.

הקטע השני, יש בו כמה וכמה דברים. א. וכי רבינו צריך להתחזקות של רבי נתן? רבינו? הוא, שהנחיל את תורת ההתחזקות, שיסדה וטבעה, הוא צריך את ההתחזקות שכותב רבי נתן? ויש כמה דרכים ליישב את הענין, אבל לא נעסוק בהם, רק נאמר את שאפשר אולי לומר:

רבינו הקדוש מביא בליקוטי מוהר"ן ענין נפלא, שהגדרתו היא "אור ישר ואור חוזר", כאשר מדבר אדם עם חברו, אפילו אם אין השומע מקבל, האומר מקבל.

רבי נתן פותח את המכתב בכאב עצום "ועמדתי מרעיד, נבהלתי מראות. צירים אחזוני, חבלי לידה הקיפוני" וכו´. רבי נתן הוא זה שהיה צריך חיזוק, אחרי שמחמד עינו ומעוז נפשו – רבינו הק´ במצב כזה, ולכן הוא כותב – כדי לחזק את עצמו. אבל זה קצת דחוק.

אבל בקטע הזה יש גם יסוד נוסף בהתחזקות. התחזקות אינה רמאות. רבינו לא רוצה שנרמה את עצמינו ונשכח מהצרות. רבינו אומר שההתחזקות היא "לוגית", יסודה באמונה הפשוטה, שהכל מהבורא וכל מה שעושה הבורא הוא טוב, ועתידה ישועת ה´ לבא כהרף אין. אפשר אולי לפרש את דברי רבי נתן בקטע ה"התחזקות" שציטטנו לעיל, שכוונתו אולי לומר את זה, "הנה, ראה מה היה בסטאנבול…" שכל מה שעבר על רבינו אז היה הכל כדי שיכנס לארץ ישראל ויזכה למה שזכה, כפי שרומז רבי נתן במכתבו. אולי…

רבי נתן בונה מהלך מחשבתי של התחזקות, וממנו אפשר ללמוד דבר או שניים על התחזקות ברסלבית אמיתית, מה היא ואיך היא.

הקטע השלישי, מכה רבי נתן, כביכול, על חטא, על כי אין הוא מרגיש באמת בצער רבינו, "כי אם היינו מרגישים קצת, היה ראוי לנו לזעוק בשווקים וברחובות, לעורר רחמי עליון עליו" ורחמי עליון על רבינו, פירושם בהכרח גם "ועלינו, ועל כל בריותיו ועל כל הנפשות, המונחים במקום שירדו ומצפים ומחכים לחסות תחת כנפיו, אשר עדיין לא זכו להתלונן בצילו הקדוש".