פעמים רבות חזר רבינו והזהיר להתרחק מחקירות ופילוסופיה פסולה ומשאלות אמונה פסולות. שיחות אלה פזורות לאורכם ולרוחבם של ספרי רבינו ותלמידיו הקדושים והדברים ידועים לכל המעיין, ולו מעט, בספרי רבינו.

כשאנו נתקלים בשיחה כזו, הדימוי הראשון שעולה במוחינו הוא שאלות אמונה, ספרי מחקר ופילוסופיה (שחלקם מפורטים בשיחות עצמם) וכדומה.

* * *

"כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על הפסוק "מקוצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעובדות קשות וכו' עיין שם, עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת. ענה ואמר בלשון גערה קצת כאומר: ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך" (שיחות הר"ן קמ)

אמונה בבורא, אומר רבינו, אינה רק אמונה תיאורטית בבורא, היכול לברוא עולמות, להפוך משולש למרובע ולהחיות מתים. האמונה בבורא היא גם האמונה בכח העצום שהעניק לנו הבורא; האמונה באמונת הבורא בנו וביכולות הרוחניות שהעניק לנו; האמונה בסיוע שהוא מסייע לנו לעבדו ובנכונותו לקבלנו שוב, אף אם חטאנו, אף אם נכשלנו; האמונה בכוחינו להתעלות, להשיג השגות גבוהות ולעלות מעלה מעלה בסולם בדרגות הרוחני.

פקפוק בכח הזה – כפירה בעצמינו – שווה כביכול לכפירה בבורא, אומר רבינו. ואף אדם המאמין בבורא עולם, אם אינו מאמין בעצמו אינו יכול להחזיק מעמד במלחמת היצר, שכן אם אינו מאמין ביכולתו להתעלות, אם אינו מאמין בחשיבותו העצומה אצל בורא עולם, לא יהיה בו הכח לשוב אל ה', לא יהיה בו הכח לקום מנפילה, לא יהיה בו הכח לקום כלל.

באותה מידה, שאלות הבאות לאדם על עצמו – איך יתכן, למשל, שהוא רחוק כל כך מבורא עולם למרות כל מאמציו; איך יתכן שאינו מצליח להתעלות; איך יתכן שאינו מצליח להתחזק – מעין שאלות שבאמונה הן, מעין הרהורי כפירה.

ו"תיכף צריך לברוח מכל אלו הקושיות, כי אם ירצה לתרץ הקושיות, אזי יכנס בקושיות ונפילות עמוקות עוד יותר" (ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות נטילת ידיים ו,ס).

בהערת אגב נעיר, כי שלילת השאלות האלה, אין כוונתן ח"ו שלילת חשבון נפש, עליו אנו מוזהרים ועומדים. כוונת השלילה היא כלפי שאלות של כפירה עצמית, המחלישות את אמונת האדם בעצמו ובכוחו להתעלות, לקום מנפילה, לתקן את חסרונותיו ומידותיו וכדומה.

וכפי שהורנו רבינו לגבי שאלות אמונה והרהורי כפירה, כן הורנו גם לגבי שאלות אמונה עצמית והרהורי כפירה עצמית, שהתשובה להם צריכה להיות – "ישתקו במחשבתו ויקיים סייג לחכמה שתיקה" (שם).

לא להתייחס! זו התשובה. והתגובה מהי? איך יגיב האדם למחשבות כאלה לאחר שתיקתו? ימשיך. יתגבר "בכל עוז לחטוף איזה נקודות טובות" בכל מצוה, לימוד או מעשה טוב שיוכל, ובפרט בהתבודדות ושיחה עם ה', שאז ישפוך כל ליבו ושיחו לפני ה' בתפילה ותחנונים, וישתוק, "לבלי להסתכל על כל מה שעובר עליו".

וכל כך, כי יסוד היסודות ועיקר העיקרים בעבודת ה' הוא העקשנות. כי "צריך להיות עקשן גדול בעבודת השם, לבלי להניח את מקומו, דהיינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה … כי צריך עקשנות גדול[ה] מאוד מאוד להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו, חס ושלום, בכל פעם" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה מח).

כי אנו אין לנו אלא לקיים, לעשות, לחטוף עוד מצווה, עוד לימוד, עוד התחזקות, לשפוך ליבנו לפני ה' – והעיקר: לא להתייאש לעולם. "רק לכסוף ולהשתוקק ולצפות בכל עת לישועת ה', כי לגדולתו אין חקר" (ליקוטי הלכות שם).