כל נסיון נפל – מקדם את הישועה

"כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו" – אומר רבינו הקדוש – "יוכל ליפול בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, יב).

בין החכמות העצמיות הכי חשובות בעיני האדם היא זו האומרת ש"אין חכם כבעל הנסיון". נתאר לעצמנו, פונים לאדם ומנסים לעודדו: 'אולי תקבל על עצמך לשמור על הפה, על העיניים, על המחשבה?' כל התשובות לא נראות לו מוחצות, כמו זו: 'ניסיתי בעצמי, וראיתי שזה לא בשבילי'.

ואם בניסוי חד פעמי שכשל כך, כל שכן כשניסה כמה פעמים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מאחוריו מלאי של נסיונות-נפל שלא צלחו. הוא חש עצמו חכם, כיון שהוא לא מדבר על משהו מצוץ מן האצבע; הוא לא סומך על שמועות פורחות, אלא על דבר בדוק ומוכח, משהו שעבר את הנסויים שלו עצמו; הוא יודע היטב במה מדובר…

וכגודל ה'יחכמה' שהוא רואה בכך, כן גודל 'הטעותים והמכשולות הרבים'׳ כמו גם ה'רעות הגדולות' שחכמה עצמית כזאת יכולה להמיט עליו.

אך הבה נשמע איך מסתכל חכם אמיתי על הניסויים הללו שבעינינו נראים ככשלונות שמוטב שלא להזכר מהם.

"כן הוא בכל אדם ובכל זמן" – אומר רבי נתן – "שאף על פי שמתחיל פעמים הרבה אין מספר בעבודת ה' יתברך ונופל בכל פעם, אפילו אם נפילתו גדולה מאד שנופל חס ושלום לעבירות ממש רחמנא לצלן – אף על פי כן, כל מה שהתחיל איזה התחלה בכל פעם אינו נאבד לעולם, כי אף על פי שבשעת הנפילה נתקלקל הכל, מכל מקום נשארת תמיד רשימה מכל עבודה ועבודה ומכל התחלה והתחלה. ואלו הרשימות הם תיקונים נפלאים והם נצרכים ומוכרחים מאד אל בנין הקדושה שצריכין להקים" (ליקוטי הלכות, תפלת ערבית, ד-לד).

כל התחלה שלא הצליחה להחזיק מעמד, לא רק שאי אפשר להשתמש בה כהוכחה שאין מה לנסות, אלא היא צריכה לעודד, לחזק ולתת תקוה לעתיד, מכיון שהיתה כאן התקדמות נפלאה שכזו אשר כל נסיגה שתבוא אחריה לא תוכל להחזיר אותה לקדמותה.

שכן כל התחלה חיה וקיימת לנצח, והצדיק משתמש בה כדי להחזיר בתשובה את נדחי ישראל.

זוהי האמת על נסיון-נפל, גם כזה שבסוף לא הוסיף אדם זה לנסות אותו שוב. אבל פי כמה וכמה מועילים נסיונות חוזרים ונשנים.

וכך מבטיח לנו רבי נתן: "ואם יחזק את עצמו בכל פעם, כל ימי חייו, להתחיל בכל פעם מחדש, אפילו אם יעבור עליו מה שיעבור – אזי סוף כל סוף יתקבצו כל אלו התיקונים שגרם בכל עבודה ובכל התחלה, וכולם יתקבצו לעזרתו, לחזקו ולאמצו לשוב לה' יתברך באמת. ואז יראה מה שפעל על ידי כל עובדה שבקדושה, שאין שום דבר נאבד לעולם" (שם).

זוהי הסתכלותו של החכם האמיתי: הכשלונות לא מחקו את אותם נסיונות דלים שלא צלחו. כל רצון טוב, כל עשיה קלה, כל התחלה מחדש – נשארת רשומה לנצח, ובבוא העת הם יתאחדו ויביאו את הישועה השלימה.

וכך גם בכלל. בתי המקדש עליהם התאבלנו זה עתה, אמורים לכאורה להחליש את דעתנו: הנה, עובדה, כבר היינו סמוכים על שולחן המלך, היינו בני ביתו – ושום דבר לא עזר, החטאים גרמו להחריב את הכל. ניסנו פעם שניה – והחורבן, ובעקבותיו הגלות המרה היו עוד גרועים מאלה שקדמו להם; מי ערב בעדנו שהפעם זה כן יצליח?!

אבל ה'חכמה' שלנו מביאה אותנו אל התהום. חכמתו האמיתית של הצדיק מלמדת אותנו להסתכל נכונה על שני המקדשים שהיו ואינם, כך:

לא רק שאין החורבן שלהם סיבה לחשוב שאנחנו לא מסוגלים, אלא אדרבה, הם הם הסיבה לכך שנהיה מסוגלים בעתיד. כל נקודה קדושה שאבותינו ציינו לעצמם בבית המקדש הראשון, נשארה קבועה לנצח. המקדש השני גם הוא הוסיף המון נקודות נצחיות שהוסיפו לאין ערוך ל'בנין הקדושה'.

כל רצון טוב, בכל הדורות, לשוב ולזכות לבנין בית המקדש, הוסיף עוד ועוד נדבכים בבנין הזה. אנחנו עומדים עתה קרובים יותר מתמיד, ואם רק נוסיף להתמיד בציפייה לגאולה, יצטרפו כל המון הנקודות הנפלאות לעזרתנו ויכריעו את הכף לטובה.

זוהי הנחמה אותה אנו מקבלים מיד אחרי תשעה באב. לנגד עינינו אנו אכן רואים רק הרס וחורבן, אבל אנחנו מאמינים שבעמקי עמקים שמורים ורשומים כל אותן נקודות קדושות ונפלאות שהיו בעת בנין בית המקדש.

כך גם האבלות שאותה ערכנו על בית המקדש: פעלנו וקידמנו בכך את הגאולה, הכל עומד ומתוסף להכרעת הכף, לבסוף נראה מה שפעלנו על ידן, והיא נחמתנו.