דוע בשער בת רבים בקרב אנ"ש חסידי ברסלב כמה חשיבות יחס רבינו ז"ל לעניני תפילה, התבודדות ושיחה שבין אדם לקונו, וכמה הורה להרבות בזה ככל האפשר.

עיין בליקו"מ תורה פ"ד דברים נמרצים לשון רבינו ז"ל: "דע, שעיקר התחברות ודבקות להשי"ת הוא ע"י התפילה, כי התפילה היא שער שדרך שם נכנסין להשי"ת, ומשם אשתמודעין לה' ".

יש להניח שכל הדברים הללו שאומר לנו רבינו ז"ל הם דווקא כאשר התפילה והשיחה בינו לבין קונו אינה נאמרת בשפתיים ובמוצאות הפה בלבד, כי אם בעיקר כאשר התפילה נובעת מהמח והמחשבה, הכוונה והגיון הלב בפירוש וכוונת המילים והתיבות בתפילה, ואז אפשר לקרוא לזה תפילה ושיחה בינו לבין קונו, כמבואר במקו"א.

והנה גם רבותינו הראשונים והאחרונים גדולי הדורות אשר מלחמם אנו אוכלים ומימיהם אנו שותים בכל יום – כלומר, מתורתם ופסקיהם – גם הם כתבו, פקדו וציוו דרך קדושה זו לעובדא ולמעשה.

כתב הרמב"ם בתשובותיו חלק ב' תשובה רס"א, ואלו דבריו: "ומענין קריאת מאה ברכות או הזמירות פסוקי דזמרה בחפזון ובמהירות, הרי הוא טעות גמורה, ומי שאינו מוכיח החזנים על זאת – חוטא, משום שכל אלה הסוגים של עבודת ה' אשר הם דיבור, אין הכוונה בהם אלא שיהרהרו בהם כשיאמרום, ויכוון אומרם את ליבו וידע שעם אדון כל העולם הוא מדבר בהם, בין שיבקש ממנו, או יודה לו וישבחהו, או יתאר פעליו וחסדיו, או יתאר פלאותיו בברואיו ויכולתו. ואלו הם הסוגים כוללים לכל ברכה מן הברכות או זמירות או פסוקי דזמרה, ואם הכל דיבור עמו יתעלה, כיצד מותר למהר בזה ולהסיח הדעת ממה שנאמר, אלא למי שאינו יודע מה הוא אומר ואינו מבינו, אלא דינו בתפילותיו דין התוכי והשוטה החוזרים על המילים שבני אדם לימדום" עכ"ל.

ובספר חובת הלבבות שער חשבון הנפש פרק ג' ד"ה באופן העשרים וארבעה באה"ד, כפי הביאור ב"לב טוב" אלו דבריו: "וכן תעשה בתפילות ותשבחות שתתבונן בסגנונן ובמטרת התוכן שלהן, כדי שתדע איזה מילים פיך משמיע ואיזה תוכן לבך מבקש, כאשר הנך מביע אותן לפני אלוקיך, ואל תנהוג בכל מה שנוגע לדברים הללו כמו שהיית נוהג בקטנותיך שהיית מוציא את המילים מפיך מבלי להבין את פירושם ובלי לדעת את תוכנם", עד כאן דבריו.

ובעוונותינו הרבים יש אנשים שלא רק על אמירת תהילים יאמרו שהעיקר הוא האמירה בלבד, אלא גם על השלש תפילות הקבועות שבכל יום, גם על אלו יאמרו שהעיקר בהם הוא האמירה בלבד, והנה לפי דברי הרמב"ם והחובת הלבבות המובאים כאן, בוודאי דבריהם הנבוכים הללו מופרכים ומוטעים לחלוטין.

והנה מהדברים האמורים התבררה והתבהרה לנו מעט חובת המחשבה והגיון הלב בעת התפילות, ובזמננו שיצאו לאור סידור מבואר ומפורש, תהלים מבואר, הושענות מבוארות וכו', מתחזקת התביעה ביותר, שהרי בקלות אפשר לדעת, לכוין, להאזין, ולהצמיד המחשבה והגיון הלב לכל מה שאומרים.

וממוצא הדברים האמורים, היינו דברי הרמב"ם שמפרט כל סוגי עבודת ה' אשר הם דיבור, והם בקשות ותפילות, שבחיו וכו', כל אלו אין הרצון בהם אלא שיהרהרו בהם כשיאמרם ויכוון את לבו כשיאמרום, שאם לא כן מה ההבדל בינו ובין התוכי והשוטה החוזרים על המילים שאחרים אמרום בלא דעת? וכמו כן דברי החובת הלבבות, שבתפילות ותשבחות תתבונן בסגנונן ובמטרת התוכן שלהן כדי שתדע איזה מילים פיך משמיע ואיזה תוכן לבך מבקש כאשר הנך מביע אותן לפני אלקים, ולא כמו הילדים הקטנים שמוציאים המילים מבלי להבין פירושם ובלי לדעת תוכנם, ואשר בעוונותינו הרבים הילדים הקטנים הללו – שהם אנחנו… – מסרבים לגדול ולהתבגר, כי אם ממשיכים בילדותם בענין זה, גם עד זקנה ושיבה, ולפי כל זה מתאים להמשיך כאן כדלהלן.

מהו ההבדל בין חדר חשוך לחדר מואר? מבחינת החפצים והעצמים שנמצאים בחדר, אין שום הבדל, האור אינו מביא שום דבר חדש לחדר ואינו מוסיף מאומה על מה שהיה בו קודם לכן. מצד שני, איזה הבדל יש בין חדר שבו שוררת עלטה לחדר מואר? בחדר חשוך מאבדים החפצים ממשמעותם, קשה לעמוד על ערכם האמיתי, ובמקום לעשות בהם שימוש מועיל, עלול לקרות שהאדם ייתקל בהם וייחבל, זהו ההבדל בין חושך לאור! אף מושג ה"חיות" כך, רוח החיים אינה מוסיפה מאומה על מה שכבר יש בגוף, היא אינה משנה את מבנה האיברים והגידים, אבל איזה הבדל! אותו אוסף של איברים יכול להיות מוטל כאבן דוממת, והוא יכול להיות מואר וחי, תוסס, מלא עליצות וחיוניות, הכל בזכות ה"חיות".

שני המושגים הללו, "אור" ו"חיות" ממחישים לנו איך אפשר לשנות את פני הדברים, ממש מן הקצה אל הקצה, וזאת מבלי להוסיף שום דבר על עצם מהותם של הדברים, אותו דבר עצמו יכול להיות מואר וחי, והוא יכול להיות אפל וחסר חיים.

כן הוא לעניינינו, שהרי התפילות והברכות להשי"ת, כולם אומרים אותם כל יום וכל לילה, ברם, יש אמירה ויש אמירה. אם התפילות הברכות וכו' נאמרות מהפה, סתם, בלי הקדשת המחשבה והגיון הלב לדברי הקדושה שמוציא הפה, כי אז התפילות וכו' חסרי אור וחיות, והם מאבדים את משמעותם ומטרתם, מה שאין כן כשהאדם מצמיד המחשבה והגיון הלב לדברי הקדושה שמוציא מהפה, וגם הלב מסכים להנאמר מהפה, בגלל האמונה החזקה בהשי"ת שזכה לכך, כמבואר הרבה בספרי רביז"ל ותלמידיו, אז נאמרים התפילות והזמירות וכו' ב"אור" ו"חיות" בנעימות ומתיקות, כמו חדר מלא אור, וגוף מלא עליצות וחיות, ואשרי לו למי שזכה לזה.

יהי רצון שנזכה.