"אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה"

לכל דבר שני קצוות, קצה טוב וקצה רע. החכמה היא, לדעת איך לנהוג כראוי, ולאחוז את המקל בקצה הטוב שלו, במידה הנכונה והישרה. גם למונח 'בהמה' שתי קצוות, 'בהמה' דקדושה, או חלילה סתם בהמה גסה…

עבודתו של יהודי היא, להפוך את גופו החומרי – יחד עם כל תשוקותיו, יצריו ומידותיו, ממצבו הבהמי והגס למדרגת אדם, אך בכך לא תמה העבודה. כעת, אומר מוהרנ"ת, יש לשוב ולהיות בחינת 'בהמה', אך הפעם – בהמה דקדושה. ובל נטעה לחשוב זאת לעבודה של מה בכך, משום שהעבודה הזו קשה ודורשת לא מעט חכמה, וכך אמר רביז"ל: "כי היא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה".

על מנת להתרומם מגסותו של החומר, ולהעפיל למדרגת אדם, נדרשת כמובן חכמה, אך חכמה עמוקה מזו, נדרשת מאותו 'אדם' על מנת שיוכל להחזיק עצמו גם הלאה, כ'בהמה', היינו לחיות ולנהוג בתמימות ופשיטות ובאמונה טהורה. על כך אמרו חז"ל "אדם ובהמה תושיע השם – אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה".

וכאן נעוץ ההבדל המהותי בין יהודי לגוי. העולם הגויי מחשיב מאוד חכמות וידיעות, אך באותה מידה הוא דבק בכל הוויתו בתאוות נמוכות ושפלות. מצד אחד מחזיק את עצמו האדם לאיש חכם ונבון אין כמותו, מאידך, התנהלותו וכל מהווייו באבוס אחד עם אחרון החמורים. יהודי המבקש להתנהג כיהודי, לעומת זאת, משתדל כל ימיו לעדן את חומריותו, להתעלות מגשמיותו ולרומם את הרגליו למדרגת אדם, אך גם בשעה שהוא מחכים, משכיל ומבין, את שכלו ודעותיו הוא יסכים להשליך מיד ברגע בו תדרוש זאת האמונה.

היכולת היהודית היא להתרומם מעל החומר; גדולה ממנה, היכולת לוותר על השכל לטובת האמונה.