משל…

מעשה בעני אחד שהיה מתפרנס ממכירת טיט לבנין. בכל יום היה יוצא לאגם הסמיך לנהר וחופר טיט, וכשהיה צובר ערימה גדולה, היה צוררה בשקו, מעמיסה על כתפיו ומביאה לשוק העיר, למכירה.

באחד הימים והעני חופר כדרכו, מהרהר היה באותה עת על מצבו הקשה ועל בני ביתו הרעבים. עייף ויגע היה וחפר לאטו. מגרר היה בטיט ואוספו קמעא קמעא, בהתבוננו בכל רגב וכל אבן קטנה.

לפתע, נתקעו עיניו ב"משהו נוצץ״. העני הוכה תדהמה, התכופף על גבי האדמה והבחין באבן טובה, התקועה בטיט. הרימה העני ושמח בה שמחה גדולה. אך לא תיאר לעצמו שמרגלית יקרה היא זו, הלך לאומן, כדי שישומו. נעץ בו האומן עיניו ואמר לו ״מנין לך מרגלית יקרה כל כך – עני מרוד! הלא אין במדינה זו סוחר אחד שיוכל לשלם את תמורתה מחמת שוויה הרב״ – – –

מששאל העני את האומן מה עליו לעשות, הציע לו לנסוע למדינת הים, ללונדון הבירה, שם ימצא לבטח לקוחות לאבן היקרה.

העני, שמימיו לא התנסה בכגון דא, לא ידע מהיכן ייטול ממון להוצאות הנסיעה הרחוקה הלזו. אך חישב ומצא שאם ימכור את כל ביתו ואת כל אשר לו, אולי יהיה לו בסן) להוצאה גדולה זו. אבל לא כך היה. הוא אמנם מכר את הכל, אך לא הצליח להגיע לסך עצום זה הדרוש לנסיעה לאנגליה.

חיזר העני על הפתחים וצירף פרוטה לפרוטה, עד שבקושי אסף סכום זעום, תמורתו יוכל לנסוע עד עיר הנמל, ממנה מפליגות הספינות אל מעבר לים.

בכיס ריק ומחוסר כל, בלתי אם המרגלית היפה, נסע העני לעיר הנמל, נעמד על שפת הים והשקיף במבטים נואשים אל פני המים. הוא ראה ספינות רבות מגיעות ויוצאות לדרך ולא הבין כיצד זה יוכל לנסוע לאנגליה, כשאין לו אף פרוטה אחת שחוקה, חוץ מהמרגלית היקרה.

התחבט העני בדעתו, עד שצץ רעיון במוחו. הוא עלה אל רב חובל אחד שעמד להפליג ללונדון והראה לו את האבן הטובה שברשותו. הלה השתומם למראה המרגלית, ומבלי שאף ידבר עמו על ממון, ניאות למסור לו את אחד החדרים המפוארים ביותר בספינה…

בהוקרה יתירה וכבוד רב, הובילוהו משרתי האניה במעלה המדריגות אל הקומה המפוארת ביותר, שם הוכנס אל חדר דמוי טרקלין, מפואר ומצוייץ, כאחד מארמונות המלוכה. לרשותו עמדו שם כל תנאי השירות היקרים ביותר, כאחד העשירים המופלגים.

בטוב ובנעימים בילה העני את ימיו הראשונים על האניה. מימיו לא חש שמחה שכזו בלבו. מאז ומתמיד עמל קשה על פת לחמו ואילו עתה, הריהו יושב בכבודו של עולם!

משקאות ומגדנות טובות היו מגישים לו המשרתים והעני היה סועד את לבו וכשהיה לבו טוב ביין, לעת האוכל, היה מוציא את המרגלית הנאה, מניחה על השלחן ומשתעשע בה. מתבונן היה העני-העשיר, בכל פעם מחדש, ביפיו של היהלום ובברק הנפלא שהיה מפיק לכל צדדיו. ואימתי שהיה מתפנה, היה מוציאו ומניחו על השולחן, כדי לזון עיניו ממנו.

ביום מן הימים והספינה בלב ים, חשק לו העני לסעוד סעודה הגונה וכדרכו, הוציא את המרגלית והניחה על השולחן ״שעל ידי השמחה והרחבת הלב. טוב ורפואה שיתעכל המאכל בנקל״ (כוכ״א).

הוא סעד את לבו, כשלמולו אותה מרגלית נהדרת, עד שמרוב מאכל ומשתה התעייף ונרדם על גבי השלחן.

* * *

משרת חדרו שחלף על פני הפתח, הציץ פנימה לפי תומו, ומשראהו נרדם על גבי שלחנו המלא שיירי סעודה, נכנס על קצות אצבעותיו, לבל יפריעו בשנתו, נטל את המפה ו – נערה מחוץ לחלון החדר אל תוך הים,מבלי שידע שגם אבן טובה מונחת בין פירורי הלחם והעצמות שעל השולחן!

חלפה שעה קלה והעני הקיץ משנתו, וכשאך ראה את השלחן נקי מן השיריים, חטפו בולמוס מרוב צער וכמעט שיצא מדעתו. הוא ידע היטב את נפשו השפלה של רב החובל בן הבליעל, וכי כל הכבוד שעשה לו עד כה, היה רק הודות לאבן הטובה שברשותו ואילו עתה – הרהר – מי יודע מה יעולל לי רב החובל, הגזלן והרוצח.

ושוב מצא העני את הדרך הנכונה. הוא חישב ומצא לנכון, להעמיד פנים שוחקות כפי שנהג עד עתה והשתדל בכל כוחו להסיר את מועקת לבו, למען לא ישגיח בו רב החובל, הבא לבקרו ולשוחח עמו מדי יום.

ואכן, כבכל יום, בא גם עתה רב החובל לבקרו, כשהעני עושה כל מאמץ להסתיר את יגונו. הוא קיבלו גם הפעם בסבר פנים יפות והזמינו לשבת, ״עד שלא הכיר בו [רב החובל] שום שינוי״.

אולם, הפעם ביקש רב החובל לשוחח עמו שיחה רצינית יותר. הוא התקרב אליו ולחש על אזנו: ״בקשה חשובה לי אליך, טובה גדולה הנני רוצה מעמך: מכירני בך שאדם ישר אתה וחכם, בכן, הנני רוצה לבצע על ידך עיסקא אחת טובה״.

רב החובל סגר את דלת החדר. אחר פנה אל העני שעשה ככל יכולתו להסתיר את יגונו ולהקשיב לדבריו, באמרו ״כמות גדולה של חיטה ושעורה הנני עומד לקנות באחד האיים שעל הים. ברצוני למכרה בלונדון, אולם, מחשש לחשדות שונים שיוכלו להתעורר עלי באנגליה, מחמת הכמות העצומה של התבואה, הנני לבקשך, להרשות לי לרשום את כל מלאי התבואה על שמך״, בהבטיחו לשלם לעני על כך במיטב כספו.

מובן מאליו שהעני הסכים לכך. הספינה הועמסה בתבואה ותוך זמן קצר, הגיעה לנמל העיר לונדון.

אך הגיעה הספינה לנמל, חש רב החובל ברע ומת על אתר… ״ונשאר הכל אצל זה האיש והיה כפל כפליים מהשויון של הדימענט [=היהלום]״.

לא היה קץ לשמחתו של העני. פחדו הנסתר שהעיק עליו כל כך, נעלם ופרח בין רגע, כשלידיו הגיע רכוש עצום, העולה פי כמה וכמה על שויו של היהלום שנזרק בטעות לים.

– הכל רק הודות לכך שלא אמר נואש והשתדל בכל כהו להתגבר על יגונו. רק משום כך, זכה לכל העושר הזה. שכן, אם היה מתחיל למרוט את שערותיו בבכי, היה רב החובל, איש הבליעל, מטילו אל הים, אחרי המרגלית! אך הודות לחכמתו, נותר במעמדו בעיני רב החובל שדוקא ביום אבדן האבן הטובה מסר לו את כל רכושו…

…ונמשל

הנמשל מובן מאליו. מי שמכיר קצת את תורת ההתחזקות שיסד רבינו הקדוש, יראה נפלאות במשל זה, בו מגלה רבינו הק׳ ״שכל גדול… על ידי התלבשות בשכל תחתון, כמו המלמד כשרוצה להסביר שכל גדול להתלמיד הוא צריך להלביש אותו בשכל תחתון וקטן כדי שיוכל התלמיד להבינו״ (ליקו"מ תורה ל')

משל זה שסיפר רבינו הק׳, משקף היטב את ההפסד העצום שיכול אדם להפסיד ח׳׳ו, על ידי שלא יתחזק בנפילתו וישקע בעצבות ח"ו. בסיפור זה רואים אנו עד כמה היתה יכולה לגרום עצבותו של העני לצרות צרורות, ולא די שהפסיד את המרגלית, היה עלול להפסיד גם את חייו על ידי רב החובל. כך גם האדם, אם השיג 'מרגלית' כלשהי בעבודת ה'. היינו, מדרגה מן המדרגות, ואיבדה רח"ל – אסור לו לשקוע בעצבות ומרה שחורה ח׳׳ו, כי יותר ממה שהיצר רוצה באבדן המדרגה הקדושה עצמה, הוא רוצה שמאבדה יתעצב על לבו וירד לגמרי לטמיון ח׳׳ו, כמובא במקום אחר בדברי רביה״ק.

נאה ביותר הוא משל זה, כדי ללמדנו לאיזה ריווח עצום מגיעים, על ידי ההתגברות בשמחה. כי רק על ידי שהתגבר העני להיות שמח כמאז ומקדם, הצליח לרכוש את אמונו של רב החובל שמסר לו את אוצר התבואה העולה בכפל כפליים על רכושו הנאבד.

אך יותר עמוק מזה הוא הנמשל, המפורש בכוכבי אור חלק ״מעשיות ומשלים״ ב׳. משל זה המובא שם על די רבי אברהם בן רבי נחמן (מחבר "ביאור הליקוטים" וחלקי "כוכבי אור") זצ״ל, מסתיים בזה״ל: ״וסיים רביז״ל שה[יהלום] לא היה של [העני] והא ראיה שנאבד ממנו; והתבואה היתה שלו – והא ראיה, שנשארה אצלו. ולמה הגיע למדריגתו – רק משום שהתחזק ולא נפל ברוחו!

בדברים עמוקים אלה, מסביר רבינו הק׳, למה באמת נופלים לפעמים ממדרגה כלשהי ואחרי כן (אם מתחזקים), מקבלים מדרגה אחרת נאה הימנה.

הדבר נובע מכך שהמדרגה שאבדה אינה שייכת לאדם המאבדה מבחינת שורש נשמתו. כלומר, כמו שהמרגלית שנאבדה מן העני הלכה מאתו, משום שלא היתה מיועדת עבורו מן השמים – והא ראיה שהוטלה לים – כן גם ישנם מדריגות שאדם משיג ואחרי כן הוא מאבדן, כל זאת משום שמתנה מן השמים הן, המדרגות שקיבל, ואין היא שייכת לו ולשורש נשמתו; ויתכן לפעמים שהמדרגה הזאת שאובדת, היתה עבור האדם שאיבדה רק ״הקדמה״ למדרגה השניה השייכת לו לפי שורש נשמתו, אלא שאותה יקבל רק על ידי שיתחזק בשמחה ולא ישקע בעצבות על אובדנו ונפילתו, ואז יזכה למדרגה השייכת לו, ובה יעמוד ימים רבים. כמו העני הנ״ל שהתבואה שקיבל שוב לא אבדה לו.

כל זאת, רק ״ווייל ער האט זיך דערהאלטן" [=כי התחזק ולא נפל ברוחו]. רואים אנו מכך את גודל כוחה של השמחה, שרבינו הפליג כל כך בשבחה. מעתה יקל עלינו יותר להבין אל נכון, מדוע אמר רביה״ק בזו הלשון: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד״.

* * *

אין ספק שגם במשל זה, כמו בכל סיפור אחר שסיפר רבינו ז״ל, ישנם סודות נעלמים הגבוהים מדעתינו עד מאד – וכמו שאיחל רבינו הקדוש לתלמידו ר׳ אהרן, רבה של ברסלב, שיזכה להבין בעוה״ב את שיחות החולין שלו (חיי"מ עבודת ה', ס"ו), ועל אחת כמה וכמה משליו הקדושים, שבוודאי מרמזים למה שמרמזים – אך אין כל זה פוטר אותנו, מלהשתמש במשליו וסיפוריו הקדושים בפשיטות ולמעשה, להתחזק בדרכי ה׳ וללכת בדרך שסלל רבינו הקדוש, שעל פי דרך ההתחזקות שלו ניתן להגיע למעלות רמות ביותר, בעזרת השם יתברך.