ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > הלכות שבת: הוצאה מרשות לרשות

הלכות שבת: הוצאה מרשות לרשות

י״ד בשבט תש״פ

במאמר זה נבאר בע"ה כללי מלאכת הוצאה, האופן האסור מן התורה והאסור מדרבנן, ונפק"מ במקום שהותר לעשות איסור דרבנן, לדוגמא: במקום סכנת אבר; ע"י גוי במקום מצוה; וכדומה.

במאמר זה נבאר בע"ה כללי מלאכת הוצאה, האופן האסור מן התורה והאסור מדרבנן, ונפק"מ במקום שהותר לעשות איסור דרבנן, לדוגמא: במקום סכנת אבר; ע"י גוי במקום מצוה; וכדומה.

מלאכה גרועה היא

מלאכת הוצאה שונה משאר הל"ט מלאכות, שכן בכל שאר המלאכות קיים שינוי בגוף החפץ שנעשה בו המלאכה לקרבו לתכלית מסוים, לתקנו, לפרקו או לסתרו. אמנם במלאכת הוצאה אין פעולה 'מסוימת' הנעשית בגוף החפץ, והמלאכה היא בגוף האדם שנושא את החפץ מרשות לרשות, ועצם הדבר שעוקר חפץ מרשות זה ונושאו לרשות אחרת נאסרה. על כן כתבו הראשונים דמלאכת הוצאה מלאכה גרועה היא, ואין לך בו אלא חידושו, דהלכות עקרות הן ואין למדין זו מזו (תוס' שבת ב. ד"ה פשט ורמב"ן שם).

כדי שיתחייב במלאכת הוצאה מן התורה יש להבחין בג' דברים: א. מאיזה רשות לאיזה רשות נעשה ההוצאה. ב. באיזה אופן עושה פעולת ההוצאה. ג. האם נעשתה ההוצאה על ידי עקירה והנחה.

א – רשויות האסורות מן התורה

מלאכת הוצאה אינה כי אם במעביר מרשות לרשות, אבל בתוך רשות היחיד מותר לטלטל אפילו כמה פרסאות, ולמדוהו חז"ל ממה שנאמר "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר כו' ויכלא העם מהביא", שמשה רבינו אמר לישראל שלא להוציא נדבתם למלאכת המשכן מרשות היחיד שבביתם לרשות הרבים, שהוא היה יושב במחנה לויה שהיא רשות הרבים שהכל היו מצויין אצלו, ואמרו בגמרא (שבת צו): שפסוק זה נאמר בשבת. וכן נאמר בירמיהו (יז) "ולא תוציאו מבתיכם ביום השבת" (ביצה יב.). עוד למדו חז"ל ממה שנאמר "אל יצא איש ממקומו", ודרשו "אל יוציא איש ממקומו", שאסור להעביר משא מרשות לרשות (עירובין יז:).

הרשויות שנאסרו מן התורה הן, הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שעניינה העתקת חפץ ממקום הראוי להנחת חפצים, ולהעבירו למקום שאינו ראוי לו. וכן נאסרה הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד שעניינה העתקת חפץ ממקומו שאינו ראוי לו למקומו הראוי לו. ואמרו בגמרא (שבת מט): "במשכן העלו קרשים מקרקע לעגלה, ואתם אל תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד" (להוציא מרשות כרמלית או להכניס אליו הוא דרבנן).

עוד נכלל במלאכה זו שאסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבים, ואמרו בגמרא (צו): דהלכתא גמירי לה. ביאור הדברים: דכל מרובע בשיעור ד' אמות על ד' אמות במקום שומם שאינו מוקף מחיצות נחשב כרשות לעצמו, לפי שמקומו של אדם הוא ד' אמות, וכל ד' אמות שבסביבתו נחשב כמקום המיועד בתכונתו לשימושו. ולכן, אדם העומד במקום שאינו מוקף מחיצות, נחשב מקום עמידתו בשיעור זה כעין רשות היחיד המיוחד לו, והמטלטל מד' אמות זה לד' אמות זה הרי זה כמוציא מרשות לרשות וחייב (עי' בראשונים שבת עג:).

ב – פעולת ההוצאה

אין המלאכה נשלמת להתחייב עליה מן התורה רק בצירוף מעשה 'עקירה' ומעשה 'הנחה', זאת אומרת: מעשה המנתק החפץ מהרשות הקודמת, ומעשה הנחה המשייך את החפץ לרשות זו. ואילו העוקר ואינו מניח הנחה גמורה, או מניח ואינו עוקר עקירה גמורה, אינו חייב מן התורה והוא איסור רק מדרבנן (כ"מ דעת רוה"פ ועי' רש"ש ג. דס"ל דעקירה בלי הנחה אסור מחצי שיעור מן התורה דחזי לאיצטרופי, ע"ע ערוה"ש סי' שמז ס"א).

על כן העוקר והמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ולא נח הנחה גמורה ברשות הרבים, משתנה הדין לפי צורת ההוצאה, כדלהלן:

צורת המלאכה יכולה להיות בג' אופנים: הוצאה, הושטה, זריקה.

הוצאה: שהאדם יוצא מרשות לרשות ונושא עמו החפץ, שיש השתתפות כל גופו במעשה ההוצאה, ומעשה זו היה בהבאת המשכן. הושטה: שהאדם נשאר ברשותו לאחר שעקר החפץ ממקומו ומושיט ידו לרשות אחרת ומניחו שם, שאין השתתפות כל גופו במעשה ההוצאה, וכך היה צורת הושטת הקרשים במשכן מעגלה לקרקע (שבת צו.). זריקה: שהאדם עומד ברשות אחת וזורק חפץ לרשות אחר, ואין בה השתתפות גופו כלל רק כוחו, ואף שלא היה במשכן נלמד מסברא שהיא בכלל המלאכה והיא תולדה דהוצאה (עי' מאירי ומהר"ם שם).

בצורת הוצאה – נחלקו הראשונים: דעת הרמב"ן והרשב"א (עירובין לג). שאינו חייב מן התורה כיון שהעקירה וההנחה נעשה ברשות היחיד, ודעת התוס' (שם ד"ה והא) דחייב בכל אופן כיון שהם שני רשויות והרשות הרבים מפסיק ביניהם, והרי זה כמוציא מרשות לרשות (דעת החזו"א סי' סב סקי"ט,ג דטעם החיוב הוא על ההכנסה לרה"י שלאחר רה"ר המפסיק, שדינו כרשות מובדל. ודעת הרעק"א בשו"ת ח"ס סי' לב דטעם החיוב הוא על העברת ד"א ברה"ר על ידי עקירה והנחה משני צדדיהם).

בצורת הושטה – מן התורה אין חיוב על המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים רק אם מושיט לאורך רשות הרבים, אבל המושיט דרך רוחב רשות הרבים פטור, שכן היה דרך הורדת והעלאת הקרשים מהעגלה במשכן (משנ"ב סי' שמז סק"ח). וטעם ההפרש ביניהם יש לבאר, שרשות הרבים משמש בעיקר כמקום הילוך לרוב בני אדם לאורך הרשות, ורק יחידים הולכים בה מרשות היחיד אחת לרשות היחיד שכנגדה, ומכיון שהלכות הוצאה הלכות עקורות הן ואין למדין הימנה, אין לחייב מן התורה רק כשמושיט בצורת הושטה שהיה במשכן (קונטרס ההרים התלויים בשערה עמו' סה עיי"ש בטוטו"ד). ואין חילוק בזה אם מושיט למעלה מי' או למטה מי' (שם, עפ"י תוס' שבת ד. ורמב"ם פי"ג הי"ח).

בצורת זריקה – אין חיוב מן התורה בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, דכיון שאינו משתתף כלל בגופו רק מכוחו נזרק, אין למדין מהושטה ופטור (שם, ועי' רעק"א שבת צז: דמשמע דלמטה מי' חייב). אבל הזורק מרשות היחיד ונח ברשות הרבים או להיפך, וכן הזורק ברשות הרבים עצמה ונח לאחר שיעור ד' אמות חייב.

המעביר מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד, אינו חייב עד שיהא ארבע אמות ברשות הרבים שהרי לא נח ברשות היחיד שביניהם, אבל שני אמות שברשות זה ושברשות זה מצטרפות (רמב"ם שם הי"ז ובגמ' שם). וכן המושיט והזורק.

ג – צורת העקירה וההנחה

העקירה וההנחה צריכים להיות בדרך של התנתקות גמורה והשתייכות גמורה מרשות לרשות, וישנם כמה אופנים שאף שהוציא והכניס, כיון שלא עשה הנחה גמורה אינו אסור אלא מדרבנן.

נביא לכך כמה דוגמאות:

היה טעון משא על גופו ויצא מרשות לרשות, כל זמן הליכתו אינו חשוב כנח, ואם עמד לפוש הרי זה כמניח החפץ, וכשממשיך אחר כך ללכת הרי זה כעקירה שניה, אבל נעמד לתקן משאו אינו חשוב כהניח. ואם עמד לאיזה סיבה שמנעה ממנו ללכת הלאה, חשוב כהנחה כיון שאינו לצורך המשך ההליכה, וכן אם עמד לדבר עם חבירו הרי זה הנחה גמורה (שעה"צ סי' שמט סקי"ח חזו"א סי' סב,ד).

הגורר ומושך חפץ מרשות לרשות חייב, דכיון שמושך ומעתיק כל החפץ ממקום למקום הרי זה כעוקר ומניח, שאין צריך שיגביה החפץ אלא בכל ענין שמזיז החפץ חייב. וכן המגלגל חפץ ממקום למקום הרי זה דרך עקירה והנחה (רמב"ם פי"א ה"א רא"ש פ"א סי' טז – אמנם דעת הרמב"ן והרשב"א: שאם לא הגביה החפץ מהקרקע רק משכו וגררו אינו חשוב כעקירה והנחה – הגורר מרה"י לרה"י דרך רה"ר נחלקו הפוסקים אם חייב שתים או אחת, עי' בשיטה להר"ן שבת פ. דמחייב שתים ואילו הרא"ש מחייב רק אחת).

המגלגל דבר מרובע אינו חשוב כמעשה עקירה והנחה, כיון שאינו עוקר כל החפץ בשלימותו בבת אחת מעל גבי הקרקע, ובשעה שעוקר החפץ מצד אחד נשאר ראש השני על הארץ, וגרע ממגרר שמזיז כל החפץ בבת אחת (שבת ח: ורמב"ם שם הי"א). אם הוציא חפץ ומקצת החפץ נשאר אגוד לרשות הקודמת פטור, ורק אם הוציאו לגמרי מרשות לרשות חייב. וכן אם הוציא כמה חפצים בכלי אחד, אינו חייב עד שיוציא את כל הכלי, ואם מקצת הכלי אגוד ברשות הקודמת פטור (שבת צא: ורמב"ם פי"ב הי"א) שהחפצים שבתוך הכלי מתאחדים עם הכלי להיחשב כדבר אחד (ר"י מולניל שם). אי נמי, כיון שיכול למשוך ולהביאו לרשות הקודם על ידי אגד הכלי פטור (תוס' פסחים פה:).

 

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support