אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים… מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנא' במה אדע כי אירשנה (נדרים לב.)

ארץ ישראל, מבאר רבינו, (לקו"מ ז) הינה מקור האמונה, שהלא כל התפילות בעולם עולות דרך שם והתפילה הלא כולה אמונה, משנה היא את הטבע ומחוללת נסים, "כי התפלה למעלה מטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מְחַדֵש ובידו לחדש דבר כרצונו". כך, שאויר הארץ הקדושה הקולט את כל תפלות ישראל בכל מקום שהם ספוג אמונה, ואם פוגמים באמונה הקדושה פוגמים בארץ ישראל. אם כן, ה"פגם" שפגם כביכול אברהם בשאלתו, איננו סתם חסרון אמונה בהבטחה שיצאה מפי הגבורה, אלא הטלת חסרון בקדושת הארץ ובאפשרותה לקלוט את ישראל על אדמתה.

ולכן הוצרכו ישראל להיענש בהרחקה מהאמונה הקדושה, בגלות מצרים ששם מקור הכפירה, העדר מקום התפילה – כמו שכתוב "בצאתי את העיר אפרוש את כפי", ורק לאחר מכן לבוא לארץ הקדושה, תוך מסע של נסים גלויים, פרסום האמונה והשרשתה. לאחר מסע נשגב ונורא זה, שוב חזרו לאמונתנו הקדושה, תיקנו את הפגם של "במה אדע" ונכנסו לארץ, מקור האמונה.

אף אנו הנמצאים היום בגלות מרוחקים מן האמונה, ורק ככל שנרוממה ונפיצנה בעולם נקרב את גאולתנו: ברגע שתכלה האפיקורסות מן העולם יבוא משיח צדקנו, ככתוב בשיר השירים "תבואי תשורי מראש אמנה" ודרשו חכמנו: "ויאמינו בה' – לפיכך זכו לירש את הארץ… ואין הגלויות עתידות להגאל אלא בשכר אמונה, שנאמר אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה" (תנחומא, בשלח פ"י).

הדרך לאמונה

וכאן אנו מגיעים לאחת הדרכים הנפלאות ביותר שבדרכי רבינו, הדרך לאמונה. בכתבו על היציאה מהגלות על ידי אמונה קובע רביה"ק: "אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת כמובא בזוהר (בלק קצח:)… אמונה אתקריאת כד אתחברת בה אמת", על ידי הסתכלות חדה, בלי שום פניות צדדיות, תוך חתירה בלתי מתפשרת לאמת הצרופה ותוך רצון עז לעמוד על האמת משיגים את האמונה הקדושה. לא בהבנה שכלית רגילה, אלא בהכנעה לאמת והחלטה נחושה להשיגה מגיעים לאמונה בה' ובעבדיו הצדיקים האמיתיים. שכן,"עיקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין" (ליקוה"ל שם, הלכה ז אות ג, עיין שם באריכות).

זוהי דרכו של רבינו לאמונה, אך גם דרך זו אינה קלה כמובן, קשה לרכוש מידת אמת צרופה כל כך, כזו הדרושה לאמונה, בשעה ש"עצת הנחש" שולטת בעולם, "עצות רשעים", דעות כוזבות, שבגללם כמעט ואי אפשר לו לאדם להשתחרר מכל סיג שקר; הנחש שהטיל זוהמא בבני אנוש, גם היום כמו זורע טיפי ארס ממוחו-דעתו לדעת בני האדם ומעביר האמת מהם והלאה.

אשר על כן, כותב רבינו, יש לעשות את ההיפך: לקבל עצות מצדיקים עליהם נאמר "כולו זרע אמת", עצות הצדיק, "טיפי השכל" שלו, חוקקים אמת במקבלם; כל ההולך בדרך עצתו מבחין בין אמת לשקר ומגיע לאמונה טהורה.

היציאה מהגלות

בארץ מצרים שקע עם ישראל בדיוטה תחתונה מאד כידוע. עבורם, בלתי אפשרי היה להתחיל ולהכנס אל הקדושה מדרגה אחר מדרגה כפי שכל מתחיל בעבודת ה' נזקק לעלות — "ממוחין דקטנות ראשון למוחין דקטנות שני וממוחין דגדלות ראשון לגדלות שני" עד שהוא מגיע למדריגותיו הגבוהות. אם היו ישראל הולכים כך – בהיותם במצרים – אל האמונה הקדושה, מדריגה אחר מדריגה, הרי שעוד טרם הגיעם אל הגדלות, בהיותם עוד במוחין דקטנות, כבר לא היה בכוחם לעמוד בפני ה"קליפות" האחוזים בהם כל כך מחמת טומאת מצרים. "על כן עשה השם יתברך עמהם נס נפלא ונורא, שהאיר אור גדול ונורא מאד פתאום, בפעם אחת, שלא בהדרגה ושלא כסדר", וכך זכו לצאת מן הטמא אל הטהור ולהגאל, מבאר רבי נתן בקיצור על פי דברי האריז"ל.

ברצות ה' לגאול אותם, והגאולה הרי תלויה באמונה, הפליא ה' את חסדיו והאיר להם את אור האמת, שעל ידו זכו לאמונה, וכמו שפירש רש"י ע"פ המכילתא על הפסוק "וגם צידה לא עשו להם" – "לדרך. מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו" (שעל זה נאמר, כפי שממשיך רש"י, בירמיה "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"). על ידי שזכו לאמונה נגאלו ממצרים.

זו החכמה הגדולה, זו ההשגה הגבוהה, שהשיגו אז בני ישראל, תחושת אמת נשגבה, ראיית אמת, הסתכלות אמת, והיא שהביא אותם לאמונה הקדושה. ועד היום – זה מה שזוכים לו בלילה הראשון של פסח. לשם כך אוכלים מצה, שכמבואר בכתבי האריז"ל המצה היא בבחינת "מוחין דגדלות דאבא" שהם החכמה העליונה, "מוחין גדולים ונוראים מאד", עצם אור האמת בלי כל הקדמה אלא השפעה ישרה מן השמים.

השי"ת יזכנו בזכות ימי הפסח הבעל"ט לאור האמת אותו מאירים בנו הצדיקים איך לזכות לאמונה ברורה בהשי"ת.