מה יהיה הסוף?

בירכתי בית המדרש, אחר תפילת שחרית, מתחת לטלית, הוא מנסה לתפוס כמה דקות של 'התבודדות', לעשות חשבון נפשו בינו לבין קונו. הנה, כבר עברה שנה מאז ימי השובבי"ם שעברו, ושוב עומדים לקראת תחילתם. כמה 'קבלות' קיבל אז על עצמו, כמה החלטות החליט, כמה גדרים הציב, אבל בפועל… רצונות לחוד ומעשים לחוד. איזו גלות… ממש גלות מצרים…

כל כך מר לו, מה יהיה הסוף עם הבוץ הנורא שהוא טובע בו?! האם יהא קץ לאסונות שהוא ממיט על עצמו בידיים?! האם תיפסק אי-פעם האכזריות האיומה אשר "הייתי אכזר על נפשי יותר מכל מיני רוצחים ואכזרים שבעולם" (לשון מוהרנ"ת בליקוטי תפילות פ"א)?! יש כאן בכלל איזה דרך ונתיב, או שאני רק נסוג אחור?!

* * *

הצדיקים כבר כבשו את הדרך…

'גלות מצרים' הכוללת את כל הגלויות הכלליות והפרטיות, סללה את הדרך לעבודתנו בכל הגלויות המרות, שעברו ושעוברים עלינו מאז ועד עתה. לא לחינם שלח השי"ת לפנינו את הצדיקים יסודי העולם, יעקב ויוסף, לתוך ערוות ארץ זו, כדי שילחמו בעדנו ויכבשו עבורנו את הדרך ויבקיעו עבורנו את הנתיב להצליח ולתקן ולהתרפא בתוך החושך המר של כל גלות שהיא.

בעת הסתרה – האדם טועה לחלוטין בהערכת עצמו!

שכן, בעת חושך והסתרה נדרשת חכמה עצומה, שלא להיתפס וליפול אז בידי היצר הרע. שכן, בנוסף לגלות עצמה, הוא מפזר ערפל כבד של חלישות הדעת ורפיון ידיים. האדם סבור שהוא מביט נכוחה על מהות הגלות המקיפה אותו, ושהוא גם מומחה להעריך את שוויו שלו. ברוב כעס הוא מלמד חובה על עצמו ורואה את הרע שלו, ומבליטו ביתר שאת, ומהר מאד מסיק את המסקנה הידועה שלפושע כמוהו אין תקוה חלילה. אבל עלינו לזכור שהדעת מסתלקת בעת נסיון. מוהרנ"ת מביא (בליקוטי הלכות, תחומין ו, יז) ששמע מרבינו הקדוש שזה עיקר הנסיון, שבמקום לחשוב אז מחשבה ישרה ואמיתית, מתגברים הדמיונות הכוזבים ומתעים לחוש ולהרגיש את ההיפך הגמור. במצב כזה, האדם אינו מפרש נכונה את מהות הגלות בעצמה, וכל שכן שאינו בר דעת אז איך להסתכל על עצמו.

הירידה – תכלית העליה…

אם נשאל כל אחד מאתנו מה טיבם של נסיונות קשים ומרים בקדושה, ה' ישמרנו – יאמר מיד שזה סימן מובהק על כך שהוא פגום ומשוקץ ומתועב למעלה, ושעל כן הוא מתבוסס בצחנתו. הוא גם יוסיף ב'ידענות', שהיות ועבירה גוררת עבירה רח"ל על כן קלקוליו הקודמים גורמים לו ליפול יותר חלילה. אך מה נפלאו ונסתרו דרכי ה' – גלות מצרים נחשבת ל"כור הברזל", המקום בו נזדככו ונצטרפו בני ישראל ונתעלו להיות מוכנים להתעטר בעטרת עם ה'. דווקא המקום המזוהם הזה, היה מקום תיקון הקדושה על כל מה שפגם אדם הראשון.

"כל מה שעובר עליך – הכל לטובתך!"

וכך מלמדנו מוהרנ"ת: "עיקר זוהמת מצרים הוא פגם הקדושה, וזה היה עיקר גלות מצרים שנזדככו שם כמו בכור הברזל, כמו שכתוב 'ואוציא אתכם מכור הברזל', והכל היה לתקן פגמי אדם הראשון, שהוכרחו לבוא בגלות המר של מצרים ושיעבור עליהם מה שעבר, שרצו הסטרא אחרא והקליפות לבלוע אותם ח"ו בזוהמתם הגדולה, והם צעקו בכל פעם אל ה' עד שזכו לגאולה אף על פי שלא היו כדאי" (ליקוטי הלכות, תפילין ו, לב). ומוהרנ"ת מוסיף על כך דברים נוקבים: "וכן עובר על כל אדם, שכל ההרהורים והבלבולים העצומים והגדולים שעוברים עליו ורוצים לבלעו לגמרי ח"ו, הכל לטובתו! כדי שעל ידי זה דייקא יזדכך ויצטרף ויתלבן!". כך, בלא שום גמגום…

מה עצום הוא המרחק בין הסתכלותנו להסתכלות הצדיקים… מה שנחשב אצלנו לעומק הניכור והריחוק, נחשב אצלם להטבה, לזיכוך ולליבון!

צריך לצעוק, אבל איך?

גם ההסתכלות על עצמו בעת הזאת, הפוכה מן האמת. 'רוע העין' של האדם על עצמו, היא מקור המשך נפילתו חלילה. צדיקי אמת לימדו אותנו שדווקא אז חובה להבליט את חלקי הטוב, להאמין בקדושת עצמו, לדעת שעדיין ה' אתו ועמו ושכל חלק טוב שבו יקר מאד. ההתעוררות המזויפת שבוערת בו לשפוך אש וגפרית על מהותו אינה התרחקות מן הרע אלא תכסיס מובהק של גדול-השונאים להאבידו חלילה. אם אמנםּ צעקה וזעקה הכרחיים אז, אבל לא צעקה של רוע עין ומיאוס על עצמו, אלא צעקה של חושק ומשתוקק שאינו מוותר על יקר היקרים.

מוהרנ"ת מגלה שזה היה מיסודות שליחותו של יוסף הצדיק בגלות מצרים "שהיא ערוות הארץ, וכל הגלות מצרים וכן כל הגלויות שמכונים בשם מצרים, הם בבחינה זאת, שהסטרא אחרא מתגברת להעלים את הטוב שבכל אחד מישראל על ידי הרע החופה עליו, ולהגביר עליו מרה שחורה ועצבות כדי ללכדו ברשתם ח"ו על ידי זה, ולמנוע ולהפיל את האדם על ידי זה מתורה ותפילה. ויוסף הצדיק בגודל צדקתו זכה גם שם לעמוד בנסיון, ולבלי ליפול בדעתו בכל מה שעבר עליו, ועל ידי זה זכה שיהיה לו כח לברר ולמצוא הטוב בכל מקום שהוא, שעל ידי זה היה כח לישראל להיות במצרים בגלות. כי למחיה שלחו אלקים, ולולא כח יוסף הצדיק שהקדים לפניהם שם לא היה כח לישראל לעמוד בגלות. וכן עכשיו, לולא כח הצדיקים האמיתיים שמלמדים עלינו זכות ומחזקים אותנו, לא היה כח לסבול מרירות הגלות בכלליות, ובפרט הגלות של כל אחד ואחד" (ליק"ה, תחומין ו, יז-יח).

הגלות – זיכוך ולא השלכה!

לפני שאנו נכנסים לעבודת התיקון של שבועות שובבי"ם, המקבילים לפרשיות גלות מצרים וגאולתה, עלינו להיצמד לתורת יעקב ויוסף אותה הכינו לנו טרם הגלות: לזכור היטב שמציאות הגלות אינה השלכה וניתוק, אלא התקרבות זיכוך וליבון. וכמו כן, לחקוק בנפשנו שהשמחה בכל נקודה טובה שבנו היא תחילת ויסוד הכח להצליח להיגאל ולעבור בשלום את כור הברזל ומהלך התיקון הפרטי שלנו.

לחצו כאן וקראו מאמרים נוספים על התחזקות | לחצו כאן וקראו עוד מאמרים על מעלת ומהות ימי "שובבי"ם"