בסוד מהות ארבעת התעניות

ארבעה תעניות קבעו חז״ל הקדושים למשך השנה: שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, עשרה בטבת ותענית אסתר בשלשה עשר באדר. אמנם תעניות אלו נקבעו בעקבות המאורעות שאירעו באותם ימים, אבל האם לא אירעו עוד מאורעות במשך אלפי שנות קיומנו, ומדוע רק ארבע ותו לא? מתוך קטע בלקוטי הלכות הלכות תענית, מתבאר הענין היטב; בפרק שלאחריו מתבאר איזה תיקון גדול נגרם על ידי תענית עשרה בטבת בפרט וארבע התעניות בכלל, וכשעוברים על שני הפרקים הסמוכים זה לזה, מקבל כל צום בשנה טעם אחר – לא רק זכר למאורעות מן העבר הרחוק, אלא בעיקר תיקון המעוות שבעקבותיו נקבע הצום ודרך יסודית להכנעת הרע שבגוף והקשר שבינם לבין תאוות אכילה, אמונת חכמים וחורבן בין המקדש.

* * *

ליקוטי מוהר"ן – ואיך למד רבי נתן

הספר הקדוש ליקוטי מוהר״ן, כפי שהוא עומד לפנינו, מקצר באופן נפלא: מעט דברי תורה שבו מקיפים וחובקים סוגיות מסוגיות רבות ושונות, וכבר אמר רבינו שיש תורה (מאמר של דברי תורה) "שלמטה היא קצרה מאד והיא רק מעט מעט למטה, אבל למעלה היא רהבה מאד" (ליקו"מ א רע"ט), כלומר, שמבחינה גשמית היא נאמרת במעט מילים ובקצרה, אבל מבחינה רוחנית היא כוללת הרבה הרבה נושאים ועניינים למבינים.

מן המבינים הללו היה מוהרנ״ת תלמיד רבינו. תורות שונות גילה רבינו שאין רואים בהם לכאורה כללים להרבה עניינים בעבודת ה׳, אלא רואים בהם רק כללים לענין מסויים ותו לא. כך היא למשל התורה הקרויה "בראשית לעיני כל ישראל" שבלקוטי מוהר״ן חלק ב (תורה ס"ז), בה מדובר נפלאות על מהות חורבן בית המקדש והסתלקות הצדיק שמשום כך התערערו והתקלקלו ארבעת היסודות מהם מורכב גופינו; או למשל התורה הקרויה "חדי ר׳ שמעון" (ליקו"מ א ס"א), שיש בה גילוי נפלא על מה שמוחו של אדם מאבד לפעמים את כח שיפוטו הנכון – בא מוהרנ״ת בספרו הגדול לקוטי הלכות ומעתיק את כל כללי שני התורות הללו לענין ארבעת התעניות… ודבריו הקדושים משיבים את הנפש, ומשלבים רעיונות עמוקים בקשר דברי רבינו, עם ביאור טעמי התעניות, יחד עם הדרכה בהשקפה ועבודה מעשית.

"עננים המכסים על העין"

במאמר "בראשית לעיני כל ישראל" שבלקוטי מוהר״ן, מסיר רבינו את הלוט מעל שני מאמרי זוהר סתומים ונעלמים, במאמר האחד כתוב, שישנם עננים המכסים על העינים (זוהר פנחס רנ"ב.) ובמאמר השני כתוב שישנם "מאורי אור" ו״מאורי־אש" (זוהר בראשית כ:), אגב פירוש שני המאמרים הנסתרים הללו נמצא רבינו מבאר ענינים רוחניים, מסתרי חורבן בית המקדש ומהות צדיק האמת, האחד והמיוחד בבריאה כולה.

רבינו מתעכב על אחד הכוחות הרוחניים שברא ה׳ בעולמו: כח הראיה. לא במובן החמרי, לא כח ראיית כל חפץ על ידי העיניים הגשמיות, אלא למעלה מזה – הכח לראות את המצב הרוחני שבבריאה כדי להביאה אל תיקונה, כלומר, אותו כח דקדושה – שהוא היום כל כך בשפל המדריגה – לראות ולהבחין בין הטוב והרע שבתוכנו בפרט ובעולם בכלל, זהו המושג הקרוי ״מאורי אור״, לעומת זה ישנו מושג הפוך – "מאורי אש", השורף ומכלה את כח הראיה, שורף את בית המקדש ומעלה עננים על העיניים הקדושות הרוחניות הללו הרואות את מצב הבריאה על בוריו.

הקשר שבין פטירת הצדיקים וחורבן בית המקדש

ושתי סיבות יש לאותו העדר אור – קלקול העיניים: סילוקם של צדיקים, וחרבן בית המקדש. סילוקם של צדיקים כיצד? "יש צדיק שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם כולו, בבחינת ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה", אותו צדיק אינו אלא "השתלשלות", כלומר התגלמות, של ארבעת אותיות שם ה׳; מאותו כח רוחני החבוי בארבע אותיות שמו הגדול יתברך נוצר הצדיק הלזה, ולכן הוא הוא צדיק יסוד עולם", מכיון שארבעת היסודות אש, רוח, מים, עפר, שמהם מורכבת הבריאה כולה, הגשמית, נאצלו ונבראו מאותן ארבע אותיות, אחרי שנברא מהן הצדיק, כלומר, בדרך השתלשלותן של האותיות הקדושות אל יסודות הבריאה, עברו את היסוד הקרוי "צדיק" שהוא ה״יסוד הפשוט" אבי ארבעת היסודות.

הצדיק – המוח של העולם

הצדיק במובנו הרוחני, במהותו הפנימית השרשית, הינו המוח של העולם ואותם "ארבעה מוחין" שיש לו לכל אדם גם הם סניפים לאותו צדיק כלל-עולמי, כח הראיה אף הוא מעצם מהותו בא מאותו שורש, שכן שלשת הגוונים שבעין ובבת העין אף הם נבראו מארבעת אותיות שם ה׳ מהם נאצל ונברא הצדיק. כך, שכשמתגלה הצדיק בעולם נפתחות העיניים של העולם "דהיינו, כשזה הצדיק שהוא היופי של כל העולם נתפרסם ונתגדל בעולם, אזי נפתחין העיניים של העולם, שכל מי שנכלל בזה החן האמת של זה הצדיק שהוא החן והיופי של העולם – דהיינו כשמתקרב אליו ונכלל בו – נפתחין עיניו ויכול לראות. והעיקר להסתכל על עצמו".

יתר על כן, לא רק העיניים נפתחות, אלא ארבעת היסודות, שכאמור משתלשלות מהיסוד הפשוט – הצדיק, מתגלות אז אף הן בתפארתן, מִתתקנות והולכות ומתבררות מן הרע שבהן.

לא כן כשנתעלם היופי והפאר של העולם, הצדיק מושפל ואינו מקבל את ההערכה הראויה, כי אז נתעלם כביכול גם שם ה׳ שהוא שרשו – שורש כל הבריאה, ו״מאורי אש", שהם היפך מאורי האור, מתגברים רח״ל בבחינת "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה״ – היינו ארבעת היסודות.

וחורבן בית המקדש כיצד? הבית בהבנותו בתחילה, המשכן, מעשי ידי בצלאל היה, עליו כתוב "ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה", שהם ארבעת המוחין. כן כתוב בו "ראו כי קרא ה׳ בשם בצלאל", הוא היה הצדיק שקראו ה׳ בשמו הוא כביכול, באותו שם בן ארבע אותיות הנ״ל; הוא היה בבחינת "ראו", בעל כח העיניים הקדושות, מכוחות אלה יסד את הבית הקרוי אמנם בדברי הנביא "מחמד עיניכם" ומוזכר בכל מקום יחד עם השבת כמו "את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו" ועוד, משום שאף "שבת" הינה משמותיו של הקדוש ברוך הוא, כמובא בזהר הקדוש.

הרי שהכח הרוחני העצום שאצר בתוכו בית המקדש ינק את כל סוד מהותו מאותו כח עליון שממנו יונק כח הראיה הרוחני, סגולת השבת וכו', ומהיכן, מאיזה כח? מהצדיק, יסוד העולם, הקרוי אף הוא "שבת" כמובא במקום אחר בזהר הקדוש.

* * *

סוד ארבעת התעניות

מה שאנו נלמד מאותה תורה שבלקוטי מוהר״ן, יהיה בודאי יותר השגה בגודלו של הצדיק; יותר זיקה לאבל הכללי על חרבן בית המקדש והשתייכות אמיצה יותר לשבת קודש, אולם לא כן מוהרנ״ת. הדברים פותחים לגביו השגה בעוד ועוד עניינים שאינם כתובים כלל – ארבעת התעניות…

לדבריו מובן מדברי רבינו אלה כל סוד ארבעת התעניות. כל תענית באה לתקן יסוד אחד שבגוף ממנו מורכב האדם; כל אותן ארבע התעניות הבאים בגין חורבן בית המקדש, באים להצית "מאורי אור" במקום מאורי האש בהם נשרף בית המקדש ונאכלו היסודות הקדושים.

התעניות ויסודות הגוף

ואיך, מה שייכות יש לתעניות וליסודות הגוף? – ודאי שייכות גדולה, הגוף יונק את כל כוחו מהאכילה, אך בעקבות אכילה תאוותנית ובלתי קדושה נעכר כוחו הרוחני וארבעת היסודות שבו נחלשים מבחינת הקדושה שבהם, ובמקום שיתקיים באוכל הפסוק "צדיק אוכל לשובע נפשו", כלומר שהנפש – הנשמה הקדושה – תינק מהאכילה; במקום שיוצת אור בנשמה מהאוכל הנאכל, בבחינת "מאורי אור", באה תבערת התאווה, "מאורי האש", ומכלה את הטוב שביסודות הגוף רחמנא ליצלן.

האכילה, מבאר מוהרנ״ת, כל כוחה לחזק את יסודות הגוף אינו אלא כוח רוחני חשוב הטמון בה, שכן כל טוב המגיע לבריאה, כל השפעה מן השמים לנבראים, כמו האכילה שהיא ברכת ה׳ לברואים, עוברת כידוע דרך צינור הצדיק, על ידי תפילתו וכדומה – כפי שכתוב בראשית בריאת העולם "ואדם אין לעבוד את האדמה״, ופירש רש״י — בתפילה על הגשם וכפי שכתוב ביוסף הצדיק ״ויוסף הוא השליט… הוא המשביר לכל עם הארץ״ – ומכיון שהאכילה עוברת דרכו, דרך הצדיק שהוא כאמור מקור ארבעת היסודות, הרי יש לאכילה כח לחיות ולחזק את ארבעת היסודות של האוכל אותה.

והדבר תלוי באיזו צורה אוכל אדם. אם כבהמה, מתוך תאווה גרידא, הרי יסודותיו נהפכים ליסודות בהמיים, ואם כקדוש וטהור, יסודותיו נהפכים למהות רוחנית קדושה – ל"מאורי אור".

ולכן "מצוה גדולה לאכול בשבת, כמו שכתוב אכלוהו היום כי שבת היום לה׳. כי בשבת מאירין בחינת מאורי אור כנ״ל ואז דייקא האכילה בקדושה כנ״ל… וזהו… ראו כי ה׳ נתן לכם את השבת, ראו דייקא, זה בחינת מאורי אור שהם בחינת ראו, בחינת תלת גווני דעינא ובת עין" (ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות תענית ג).

תיקון לתאוות אכילה

כשנחרב בית המקדש "מחמד עינינו" נסתלקו מאורי האור, ומאז אי אפשר לאכול אכילה קדושה שלא תהיה מעורבת בתאוות – במאורי אש, כי על כן ציוו חכמינו להתענות ארבע תעניות אבל על חורבן בית המקדש, כדי שעל ידי אבלנו נביא לבניינו, ועל ידי צומנו נכניע את הרע שביסודות הגוף – את תאוות האכילה, ונביא לידי כך שהנשמה הקדושה, המוח, יהיה ניזון תחילה, כלומר, יתגבר כוחו על הגוף, כדי שמעתה תהיה ידו על העליונה באכילה, יאירו ארבעת המוחין, יאיר הצדיק, יאירו העיניים, מאורי אור ישלטו בעולם!

* * *

במאמר "חדי ר׳ שמעון" שבלקוטי מוהר״ן נמסר לנו הסוד הגדול של כח ההכרעה שיש למוח, מנין שאוב הכח הזה והיאך הוא מתקלקל ח״ו. בדברים מקיפים ביותר על מהות "אמונת חכמים", מבאר רבינו אימרה יסודית בחז״ל לפיה "כל הלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת" (עירובין כ"א), כשלצד כל אלה מתבארת סיבת גירוש ישראל מעל אדמתם וירידת הכבוד של כתב לשון הקודש.

אנו בוודאי משתאים על הקשר שבין הדברים, אבל כשמעיינים שם במאמר – כמה קשורים והדוקים הדברים! רבינו מלמד ראשית כל, שהמוח מושפע מעשנים העולים אליו מן המאכלים, כשהעשנים טובים, המוח צלול ויודע לשית עצות טובות, ואילו כשהעשנים 'סרוחים', אזי אין המוח יכול להוציא משפטי אמת ככתוב: ״כי רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעוקל״ – העשן הרע מסובב את המוח־הצדיק, ולכן יוצאות הכרעותיו מקולקלות.

ו"כל עצותיו בבחינת עצות נבערות"

עשנים רעים אלה עולים ממאכלי "מותרות" ו״עצירות" שאדם נידון בהם משום שהחשיב את דברי החכמים כמיותרים – מותרות, ומידה כנגד מידה – שכשם שהוא החזיקם למותרות, כן מאכליו הם מותרות, העולות אל המוח ומבלבלות אותו "ועל ידי זה אין לו עצה שלימה לעולם, ותמיד אינו יכול לתת עצה לנפשו, והוא תמיד מסופק, כי כל עצותיו בבחינת עצות נבערות, כי הטינופת של המותרות עולה אל הלב בבחינת העלו גילוליהם על לבם".

החכמה שבאותיות הא-ב

מכאן עובר רבינו לגילוי אחר, נפלא כשלעצמו, בדבר גירוש ישראל מאדמתו וירידת תוקף כתב לשון הקודש. רבינו מבאר את מעלתו של כתב ישראל, האותיות הקדושות, שכל אחת ואחת מהן הינה התגשמות של חכמה מסויימת מחכמת הבורא ומסביר כך: כי יש בכל אות ואות חכמה, שחייבה חכמתו יתברך שהאות הזו יהיה בתמונה זו, ועל ידו יהיה נברא העולם בזאת התמונה ולהתנהג באותו ההנהגה שיש באותו העולם, וכן שאר העולמות – בתמונה והנהגה אחרת, ע״י תמונת אות אחר" כלומר, בבריאה מושקעת כביכול חכמתו יתברך, כמו שכתוב "כלם בחכמה עשית", אך לא ידיו כביכול עשו כל זאת, אלא "בדבר ה׳ שמים נעשו", האותיות שבדבריו, כל אות במבנה המיוחד שלה הוציאה לפועל חלק מיוחד בבריאה. הדבר מבואר רבות בספרי אמת, אך מחידושו של רבינו בענין כדלהלן:

כוחה של אמונת חכמים

אמונתו של כל יהודי בחכם, הינה כעין סמיכה זוטא וחלק מהסמיכה שהסמיך אותו רבו. בסמיכת ידיו על ראשו האציל, כידוע, רבו עליו מחכמתו, ככתוב ביהושע: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו". האמונה שמאמין ב'יהושע' כל איש ישראל מוסיפה לו סמיכה ומאצילה עליו עוד ועוד חכמה, כך שאמונה בחכמים מגבירה את כח החכמה בעולם, את אותה החכמה שעל ידה נבראה הבריאה.

גם כתיבתו של כל יהודי, ציור האותיות הקדושות בידיו, מעורר את כח החכמה שבבריאה שנבראה על ידי האותיות של דבר ה׳, נמצא שהן ידי הסמיכה והן ידי הכתיבה גורמים לפעולה אחת, להתעוררות החכמה. במידה שהאמונה בצדיק האמת גדולה ותקפה, כן גדול ותקף כתב ישראל שבו נברא העולם.

ויתרה מזו, כל עיקר הענין שמקום מושבם של ישראל בגלות מתקדש בקדושת ארץ ישראל – כפי שנרמז בפסוק ״מקדש מעט״ – נגרם בעקבות שימושם של היהודים בכתבם הקדוש, שכל תנועה ותנועה של הקולמוס באויר, בשעת הכתיבה, חוקקת חכמה, אויר של ארץ ישראל המחכים.

ואותה קדושה ארעית שחוץ לארץ מתקדשת בה, תלויה ועומדת במידת האמונה בחכמי אמת, שהם שורש החכמה הגורמת לקדושת המקום, ואם חלילה חכמי שקר נסמכים, נפגמת אותה חכמה, נפגם הכתב הקדוש, ובני ישראל מאבדים את אחיזתם במקום מושבם, שכן קדושת ארץ ישראל שהחזיקתם מסתלקת בעקבות פגם כתב ישראל ועליית תקפו של כתב נכרי ח״ו.

כדרכו, מרחיב גם כאן רבינו בדברים על דרך תיקון הקלקול: שיהיו נחשבים בעיני אדם כל ספרי הקודש שכבר יצאו ושעתידים לצאת, בלי יוצא מן הכלל! על ידי כן, אומר רבינו, לא רק שמוחו לא יוזן עוד במותרות, ולא רק שמעמדם של מושבות וכתב ישראל לא יתערער, אף גם יומתקו כל הדינים ששרשם, כידוע, בחכמה העליונה.

* * *

"אבדה עצה מבנים"

בלקוטי הלכות (שם, הלכה ד) דרוש ארוך שנאמר כנראה בחדש טבת. שכן, בחלקו הראשון של הדרוש הבנוי על יסודות המאמר "חדי ר׳ שמעון" שבו אנו עסוקים, מבואר ענין תענית העשירי בטבת, וענין השתלשלות המאורעות ביוסף ואחיו, כפי שהן מסופרות בפרשיות החודש הזה. בראשית דבריו מזכיר מוהרנ״ת בראשי פרקים את חלוקת העצה הנגרמת בגין פגם אמונת חכמים; והוא מקדים: "וזה עיקר מרירת הצרה של חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם, שהכל היה על ידי שפגמו באמונת חכמים, כמו שכתוב: ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים (וכשרז״ל במס׳ שבת), ומאז אין לנו שום עצה, כמו שכתוב: אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם, היינו, על ידי עשנים סרוחים שמבלבלין החכמה שבמוח, בחי׳ נסרחה חכמתם, על ידי זה אבדה עצה מבנים וכנ״ל, ועל זה צועק דוד המלך עליו השלום: עד אנה אשית עצות בנפשי וכו' שזה נאמר על הד׳ גלויות, כמו שפירש רש״י שם, שעיקר הצרה, מה שאין יכולין לשית עצות בנפשו כל אחד על מה שצריך".

מהות החכמה: להוציא ממנה עצה מעשית

להלן מבאר מוהרנ״ת בטוב טעם, מה פירוש אין עצה, והוא מסביר שלא די לחכם בחכמתו אם אינו יודע להוציא ממנה עצה מעשית, להוציאה לפועל, ובהדגימו את הממציאים השונים שנהרגו מהמצאתם הם, הריהו ממחיש, שגם בעבודת השי״ת, אף כי יודעים מה שיודעים, אם אין אותה חכמה מגעת לידי כך, שיודעים איך להמלט על ידה מדינה של גיהנום, אין החכמה שלימה כל עיקר.

"ועצה בזאת אי אפשר להשיג, כי אם על ידי אמונת חכמים, ולהתקרב אליהם ולתלמידיהם ולספריהם הקדושים, שהם מלאים עצות אמיתיות, עצות עמוקות. כי גם בעבודת ה׳ בעצמו יש כמה וכמה עצות שהבעל דבר ( – היצר) מתערב בהם, ומהפך אותם לרעה, כי התורה יש בה שני כוחות, זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מות, וכמו שכתוב: צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ועל כן צריכין לשמש הרבה צדיקים וכשרים אמיתיים, כדי לזכות לעצות שלימות, אמיתיות, בכל יום ובכל עת".

מכל מקום, אם זהו מעיקרי הפסדינו מחורבן בית המקדש – שנחלקה העצה על ידי העשנים הרעים העולים ממותרות האכילה אל המוח – הרי באו ארבעת התעניות שנתקנו כאבל על החרבן, כדי לבער את האכילה המיותרת הלזו, ולסלק את כל אותם עשנים.

סוד עשרה בטבת

ומכאן סוד תענית העשירי בטבת – ששלשת הצרות שאירעו בו לישראל בחודש זה היו תחילה וראש לחורבן מקדשנו: נכתבה התורה יוונית, מת עזרא הסופר, וסמך מלך בבל על ירושלים (ראש השנה י"ח) "כי כל אלו הצרות תלויים זה בזה, כי 'נכתבה התורה יוונית', זה עיקר בחינת פגם כתב ידינו, ונותנים תוקף לכתב שלהם, מאחר שהתורה הקדושה בעצמה נכתבה בכתב שלהם, וזה בחינת ש'מת עזרא הסופר', שהוא הסופר הראשון שעסק ביותר לתקן כתיבת התורה כראוי; ועל כן צרת מיתתו היא שייכת לצרת כתיבת התורה בכתביהם, שהוא ההיפך מהתיקון שעשה עזרא הסופר, על ידי שהיה עוסק להיות סופר וכותב בכתבינו כדינו והמשיך שלימות כתיבת ספרי התורה בעולם, ועל כן, אז התחיל החורבן על ידי זה, על ידי פגם אמונת חכמים, שעל ידי זה נפגם כתב ידינו ומגרשין מארץ ישראל ונחלקה העצה".

במלים פשוטות יותר: מיתתו של עזרא הסופר, כתיבת התורה יוונית וראשית החרבן והגלות על ידי מלך בבל, שכל אלה החלו בחודש טבת, הינם תוצאות ישירות מפגם אמונת חכמים שלדברי רבינו מהווה הגורם לגירוש, גלות, ונפילת כתב ישראל.

פגם אמונת חכמים וחורבן בית המקדש

אך עיקר הפסדו של הפרט מחורבן ביהמ״ק, מהווה היעדר העצה והתושיה, על כך מתעכב מוהרנ״ת ומרחיב את הדיבור: בפרשת מכירת יוסף הוא מוצא את הקשר המשולש בין פגם אמונת חכמים לבין החורבן וחלוקת העצה: יוסף הצדיק הוא הוא הצדיק, הפאר והחן של העולם; אחיו החולקים עליו גרמו, כידוע, לחורבן הבית בעתיד; ואילו בנימין, שבחלקו נבנה בית המקדש, הינו בן ימין, בן ארץ ישראל, התגלמות תיקון העצה, בבחינת "לב חכם לימינו", היפך עצות נבערות, שהם בחינת "לב כסיל לשמאלו"; הבאתו של בנימין ליוסף באה לתקן את העצה בשלמותה; חרטת האחים על מעשיהם הינה התשובה על פגם אמונת חכמים; ״וזהו ויגש אליו יהודה, הם בחינת כלל ישראל – שנקראים יהודים על שם יהודה – שהם ניגשים אל יוסף בחינת הצדיק האמת, ושבים בתשובה על מכירתו, שהוא בחינת פגם אמונת חכמים".

על כן, מי שרוצה לחוס על עצמו באמת, צריך לבקש מאד, בתחנונים רבים, את ה׳ יתברך ואת הצדיקי אמת, שישימו ליבם היטב על מה שנעשה עמו, באופן שיתנו לו עצה אמיתית ונצחית שיצליח על ידה לנצח באמת". מכיוון, שעד כמה שיהיה אדם חכם בתורה, אין החכמה קרויה חכמה, אלא אם כן יודעים על ידה עצה ותושיה, איך להינצל על ידה לנצח, כאמור לעיל.

ביאור טענת המלאכים ותשובת משה רבינו

"וזה שהשיב משה להמלאכים שאמרו שיתן להם התורה… השיב להם: למצרים ירדתם? לפרעה נשתעבדתם? תורה למה תהא לכם? … מיד הודו לו… ולכאורה קשה: מלכתחילה מה חשבו המלאכים במה שביקשו שיתן להם התורה, וכי לא ידעו ששום מצוה אין שייכת ביניהם? אך עיקר טעות המלאכים, שסברו שעיקר התורה היא החכמה והשכל הנפלא שיש בה, ועל כן שאלו שיתנו להם התורה, היינו שיגלה להם חכמות התורה, וזה בוודאי שייך גם במלאכים, כי חכמת התורה יכולים ללמוד אפילו מי שאינו ראוי לקיימם, כי בכל מצוה ומצוה ובכל תיבה ואות של התורה הק׳ יש בה חכמה קדושה עמוקה מאד, שלימוד החכמה הקדושה הזאת היו יכולים גם המלאכים ללמוד. השיב להם משה: למצרים ירדתם? לפרעה נשתעבדתם? היינו, שגילה להם שעיקר עמקות חכמות התורה הוא העצות שמקבלים מהם, והעיקר במדריגות התחתונות מאד מאד, בעומק הגלות של בחינת פרעה ומצרים, שכוללים כל הגלויות. כי אין שום חכמה נחשבת, כי אם כשבאים לעצה שלימה על ידה, ואפילו חכמות תורתנו הקדושה, שרק היא היא החכמה האמיתית, היא גם היא, אין חכמתה נחשבת, כי אם כשזוכין לקבל עצה שלימה על ידה, שיצליח על ידה לנצח, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה"…

* * *

מוהרנ״ת, שנסתלק באותו שבוע, ביום בו מת עזרא הסופר, היה לא רק ה׳עזרא׳ של הדורות האחרונים בכתיבתו הרבה לביצור חומת היהדות, אלא בעיקר המפרש הגדול ביותר של חכמת התורה לכל מקצועותיה – מקבלה עד הלכה פשוטה בנטילת ידיים, ומאגדת חז״ל בלתי מובנת עד להלכות גביית חוב מיתומים, והלאה והלאה, וביחוד תורת רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב – איך וכיצד הם מורים עצה ותושיה הלכה למעשה, במלחמת היצר הגדולה הנטושה עלינו בגלותנו הכללי והפרטי בגוף ובנפש.

תהי נא תורתו על לבנו תמיד, חיבוריו הנפלאים ישמשו נר לרגלנו, ויתנו לנו עצה ותושיה למלט נפשנו מני שחת, לזכות לחיי העולם הבא.