בכי חינם
ח׳ בתמוז תשע״ט
האדם בוכה על שלא זכה למעמד כלשהו. 'בכי חינם' זה נובע מכך שהוא לא מוכן להאמין לצדיקים שיש לך שווי אחר – אתה בנו של מלך מלכי המלכים, אינך זקוק לשום תוספת של ערך הנובע מבני אדם!
הדברים כל כך מתוקים ומאירים – ואף על פי כן, כשהדברים מגיעים אלינו, מתחילים 'החשבונות הרבים' לעקם ולסבך אותם, ולא מאפשרים להם להתקבל על ליבנו.
עומדים הצדיקים ומודיעים לכל אחד מאתנו: 'הינך אהוב וחביב לאביך שבשמים. כל מחשבה דיבור ומעשה שמזדמנים לך במשך היממה, הינם רמזי התקרבות לוהטים שאותם הוא שולח לך בחיבה אינסופית'! (ליקוטי מוהר"ן ח"א נד-ב).
זאת ועוד, אפילו אם נפלת והתרחקת מאד – "הוא יתברך עמך ואצלך וקרוב לך ממש" (שם ח"ב סח); "ואם אתה רחוק מאד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם נגדו בכל שעה ממש – כנגד זה תדע, שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך – כל תנועה שהוא מנתק עצמו מעט מגשמיותו, היא גדולה ויקרה מאד מאד, והוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" (שם מח).
האם יש משהו שכובש את הלב יותר מן הידיעות הללו?! האם יש משהו יותר נפלא מלדעת שאתה אהוב וחביב כבבת עין אצל מלך העולם?! איך יכול להיות שהדברים הללו לא 'נחטפים' על ידינו ואנו נשארים אדישים כפי שהיינו?!
כנראה שלא פשוט להשתחרר מכבלי הכבוד המדומה. האדם רוצה להרגיש שהוא שווה. לצורך כך הוא משקיע המון. לאחד נדמה שכבר הצליח לעשות רושם, ואילו לשני נדמה שהותירו אותו בתחתית סולם המעמדות. אך זה כמו זה מוטלים במכבש של יסורים שאין להם סוף.
הרדיפה אחר המעמד מולידה בכל יום מחדש סבכי תופת של רגשי נחיתות צורבים, מאבקים ופילוגים על זיק של שררה, מכווֹת אש של קנאה ושנאה מכל מי שרק נדמה כמאפיל על המעמד שלנו; עמל מפרך ובלתי פוסק להשגת ייחודיות מסויימת, עמל שגוזל את שלוות החיים ואת היכולת להיות אמיתי בעבודת ה'.
כל היסורים הללו היו אמורים להימנע אם וכאשר האדם היה מקבל את האמת הפשוטה עד כמה גדול ערכו של כל יהודי.
האמת הפשוטה הזאת אמורה לשחרר מכל אותם יסורי הכבוד המדומה; גילוי זה היה מעניק רוגע ושלווה, אושר ושמחת חיים הגורמים להשתוקקות ולרצון להצמיח את הטוב שבנו.
למה אם כן כל כך קשה לעשות את עיסקת החליפין הזאת? מה מונע מאיתנו להשליך את כל סאת היסורים הזאת בדרך להשגת יחודיות מזוייפת – ולקחת במקומה שווי אמיתי שינחיל לנו חיים טובים ומתוקים?
נקודת הכבוד!
כדי ליהנות מדימוי עצמי אמיתי צריך האדם להאמין; הוא מוכרח לההפך לקטן שמקבל מידע מן הצדיקים – על אף שהוא עצמו לא רואה ולא מבין.
הצדיקים מגלים לו שהוא יקר וכי כל תנועה שלו בוקעת רקיעים – אבל הוא עצמו לא חש בכך. הוא חייב אפוא להיכנע ולהבין שהוא אכן לא מבין בטיבה של 'סחורה' זו ולהתחיל ללמוד זאת ממי שכן יודע.
הכניעה הזאת היא נקודת הניסיון הקשה; תמורת 'כבוד' מדומה משלמים את היקר שבמחירים.
* * *
חורבן בית המקדש הוא תוצאה של בכי החינם שבכה עם ישראל במדבר, בגלל חוות דעתם הרעה של המרגלים על הארץ הקדושה. הם הסיתו את העם שלא לתת אימון במשה רבינו ועוררו בהם את הכבוד המדומה שלא היה מוכן לקבל את דעתו של הצדיק בדבר היכולת של בני ישראל להיכנס לשערי הקדושה בגלל האהבה שה' אוהב אותם.
עד היום ממשיכים ניצני אותו בכי להפריד בינינו ובין אושרנו האמיתי. האדם בוכה על שלא זכה למעמד כלשהו; על כך שעליו לעמול כל כך קשה כדי למצוא חן בעיני בני אדם. הוא לא יודע מדוע לא מרחמים עליו מן השמים ונותנים לו את מבוקשו.
'בכי חינם' זה נובע מכך שהוא לא מוכן להשליך לרגע את כל המערכת הרומסת הזאת ולהאמין לצדיקים שיש לך שווי אחר, שווי נעלה ונשגב – אתה בנו של מלך מלכי המלכים שנמצא אתך, עימך ואצלך בכל רגע. אינך זקוק לשום תוספת של ערך הנובע מבני אדם!
אוי כמה שהבכי הזה הורס! "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"! אוי להם ליהודים שהולכים לחפש ערך אחר מאשר היותם בני ק-ל חי.
כאשר אנו מקוננים בימים אלה על החורבן והשלכותיו – הבה נזכור גם את הנקודה שגרמה לכל הסבל; הבה נשליך את אותו כבוד מדומה שמונע בעדנו מלקבל את כל אותם ידיעות מתוקות וגורמות לנו ש"תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות".
הבה נבין את האושר הטמון בביטול ההבנה העצמית וההתמסרות להבנה האלוקית שאותה מגלים לנו הצדיקים. היא שתקומם את הריסותינו ותכשיר את הדרך לשובנו אל ה' בציון ברננה.
(עפ"י ליקוטי הלכות, נטילת ידים לסעודה ו-עד)
