התקרבות לצדיק

הצדיק – יסוד העולם

איתא (משלי י' כ"ה) "וצדיק יסוד עולם" ובזוהר (חלק א' רח.) "כד ברא קב"ה עלמא, קאים ליה על סמכא חד וצדיק שמיה, והאי צדיק איהו קיומא דעלמא" [=כאשר ברא הבורא את עולמו, העמידו על עמוד אחד ו'צדיק' שמו, ו'צדיק' זה הוא קיום העולם]. 'וצדיק יסוד עולם' – 'יסוד' מרמז על מידת היסוד, ושניהם אחד. היינו פירוש הפשוט, שהצדיק הוא היסוד עליו עומד העולם, והרמז ש'יסוד' מרמז על מידת היסוד, חד הם.

לכל דבר רוחני יש השפעה והשתלשלות בעולם הזה. ספירת 'מלכות' היא תכלית הבריאה. מלכות השי"ת. ד'אין מלך בלא עם'. ולמען תתקיים המלכות כראוי, ציווה הבורא "שום תשים עליך מלך" – וכאשר הוא מולך כראוי אזי מידת המלכות כתיקונה וזהו שנאמר בשלמה המלך, שעליו אמרו חז"ל (מגילה י"א:) 'שלמה מלך על העליונים ועל התחתונים' – 'וישב שלמה על כסא ה" דהיינו שהיתה על ידו מידת המלכות בשלמות.

מלכות מהי?

דוגמא להבנת ה'מלכות', ניתן לראות ממעשה דוד ויואב.

כאשר ציווה דוד המלך על שר צבאו, יואב, למנות את העם (שמואל ב' כ"ד, דהי"א כ"א), סירב יואב ואמר לדוד "ויוסף ה' אלוקיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדני המלך ראות ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה". כאשר הוסיף דהמע"ה להתעקש, לא סירב יואב, למרות שהיה יכול לסרב, שהרי הוא היה שר הצבא ומלשון הכתוב (שמואל ב ג) 'והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני', משמע שהיו חזקים מדוד. אבל יואב לא כן אמר, ואם כי ניסה למנוע מנין העם בכל מני טצדקי והשהה הדבר 18 חודש ומנה מסוף העם, ולא מנה בני בנימין וכו', אבל סוף דבר הביא מנין העם אל דוד – ופרצה מגיפה.

יואב, שידע מהו 'מלך' ומהי 'מלכות', שהם תיקון העולם, לא סירב לבקשת המלך, למרות שידע שהצדק איתו. ולכן התחנן למלך שיבטל את בקשתו, אבל למעשה – לא סירב. תיקון העולם – מלכות דקדושה, ידע יואב, הוא להתבטל למלך בכל מצב!

מידת היסוד

כמו למידת המלכות – ולכל מידה אחרת – גם למידת היסוד יש השתלשלות בזה העולם. וכפי שבמלכות ההשתלשלות היא באדם, שהוא המלך, כך גם מידת היסוד. שאם כי לכל אדם יש ניצוץ ממידה זו, הרי שהמידה בשלמות, בכללות, נמצאת באדם אחד – בצדיק, עליו נאמר 'וצדיק – יסוד עולם'. ישנם הרבה צדיקים אמיתיים, ולמעשה, כל מי ששומר הברית בפרישות וקדושה, הוא השתלשלות של מידת היסוד לעולם, אבל יש את אותו צדיק, שהוא היסוד, תכלית מידת היסוד, ועליו יסוב המשך דברינו.

יסוד, היא מקור המשכת השפע ודרכה יורד השפע לעולם. מהספירות העליונות יורד השפע כאור רוחני, וכאשר הוא מגיע ל'יסוד', הוא 'מקבל צורה' ומשם הוא יורד לספירת המלכות. דהיינו, המעבר מהעולמות העליונים לבריאה, לעולם הגשמי, הוא דרך מידת היסוד. ועל כן מובא שהצדיק – בכוחו להמשיך שפע ועל ידו אפשר להוושע, משום שב'יסוד', שם מקבל השפע את צורתו.

אבל, וזו הנקודה העיקרית, הסדר ההפוך, היינו העליה מהבריאה אל קודם הבריאה, עוברת אף היא דרך מידת היסוד. כל אחד ואחד יש לו ניצוץ ממידת היסוד, תיקון הברית, שעל ידה "עקר ההתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים" (ליקו"א כ"ט) ולכן עיקר הנסיונות הבאים על האדם הן בענין זה (ליקו"א ב) כמובא בזוה"ק 'עקרא דיצרא בישא על ערין והיא עקרא דמסאבותא'.

מידת היסוד לכל אדם – ההתבטלות לצדיק האמת

רבינו מחדש לנו בענין זה יסוד נפלא, באופן שמידת היסוד, בתכלית, תהיה שייכת לכל אדם, בכל מקום שהוא. והוא – ההתבטלות לצדיק האמת שהוא הוא השתלשלות מידת היסוד בשלימות בזה העולם. האדם הפשוט, בכוחו, אינו יכול להגיע לשלמות מידת היסוד. אם כן, הדרך שהותוותה לאדם הפשוט להגיע לתכלית מידת היסוד, שרק על ידה, כאמור, ביכולתו להתקרב לאבינו שבשמים – היא רק על ידי התבטלות בתכלית לצדיק האמת. ועל ידי ההתבטלות נכלל האדם בצדיק וממילא במידת היסוד בתכלית.

ובביאור יותר, כתב רבינו הק' (ליקו"א כ"א) "עיקר האדם הוא המוח". היינו, עיקר פעולת האדם תלוי בהמוח, והמוח הוא המפעיל את שאר האיברים, כי כאשר מחליט האדם – במוחו – לילך, אזי המוח שולח האות להרגלים ואזי הולך וכן בידיים וכן בשאר איברים. וממילא במקום שמוחו של האדם – שם הוא. וממילא גם אם יהיה האדם במו"מ וכדו', אם חושב בדברי תורה וכדו' הרי הוא עכשיו בבביהמ"ד וכן להיפך ח"ו.

'אמונה', פירושה סילוק של הדעה העצמית, של המוח. 'אני' איני יודע כלום ומה שאני שומע מהצדיק – אני מקבל וזה מה שאני יודע. זהו הביטול המוחלט לצדיק, ביטול של האדם כולו, ביטול שעל ידו נכלל האדם לגמרי בקדושת הצדיק – ב'יסוד'.

וזהו שביאר רבינו הק' (ליקו"א קכ"ט) את הפסוק "ארץ אוכלת יושביה". 'ארץ' היא בחי' אמונה כמ"ש 'שכן ארץ ורעה אמונה'. 'אוכלת יושביה' "… היינו כשדבוק להצדיק ומאמין בו, שהוא בחינת ארץ, 'נאכל' להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש'. כדוגמת חי שאוכל צומח, שהצומח נהפך לחלק ממנו ממש, לחי ממש. והוא דאיתא בספרים על החולקים על הצדיקים, "שלח ידו בשלומיו, חילל בריתו", שהחולק על הצדיק פגם בבריתו.

תיקון הברית – התבטלות לצדיק

בתורה כ"ט (ליקו"א) מבאר רבינו הק' שהשס"ה גידים שבאדם, הם כנגד שס"ה לאוין שבתורה וכל פגם באחד הלאוין, הוא פוגם באחד הגידים וכן בציווים דרבנן וכו' הנכללים במצוות, אם פגם באחד מהם, פגם בגיד המכוון כנגדו. והנה ידוע, שמהמוח נמשכת לבנונית אל הגידים, אם נפסק ח"ו הלבנונית, נפסק החיות לאותו הגיד ונגרם ח"ו שיתוק. כן הוא הדבר ברוחניות, שאם פגם באחד הלאוין ותולדותיהם, פגם בגיד שכנגדו ונפסקה ה'לבנונית' הרוחנית הנמשכת מהמוח וזהו שנאמר "בכל עת יהיו בגדך לבנים" אל תקרי 'בגדיך' אלא 'בְּגִידך', היינו שבכל עת יהיה לבנונית נמשכת אל הגידים מן המוח. ושם כתב רבינו הק' שיש גיד הכללי שהוא הברית, כמ"ש 'ויגד לכם את בריתו' והפוגם בברית, פוגם בשורש הלבנונית – במוח. ואם פגם בלבנונית, תיקונו שימשיך לבנונית חדשה מהמוח.

כן הוא אם פגם באחד הגידים. אבל אם פגם בשורש הלבנונית, במוח עצמו, שהוא פגם הברית, מה תיקונו? על כן כתבו הספרים שאין לו תיקון ואכמ"ל.

בא רבינו הק' והעמידה על אחת: ביטול לצדיק! שעל ידי שאדם מבטל את מוחו בתכלית לצדיק, הוא ממשיך לבנונית חדשה משורש מוחו של עולם ובזה מתקן פגמיו. כפי שביאר מוהרנ"ת ז"ל פעמים אין מספר בליקו"ה (אבן העזר) שתיקון הברית הוא על ידי התקרבות לצדיקים. שעל ידי ביטול מוחו למוח הצדיק נכלל ו'נאכל' לגמרי להצדיק וממשיך לבנונית חדשה למוחו.

בתורה פ"ז (ליקו"ת) מבאר רבינו שסוד כוונת אלול, שהם תיקון הברית, מרומז בפסוק 'הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה'. 'דרך' מרמז על ברית. ועל פי זה, יתבאר הכתוב "בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" היטב.

דוד המלך מתאונן לפני השי"ת 'בים דרכך'. דרך ההתקרבות אליך כבים היא. דרך מכוסה ונסתרת ואף סימנים אין בה ואיני זוכה לראותה. ובפרט אותה ה'דרך' המרמזת על שמירת הברית, נעלמת ונסתרת היא מאד – 'ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו'. ואיך אמנם יזכה האדם לדרך הזו?

אלא, אומר דהמע"ה, 'נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן'. דרכו של צאן שאחד הולך בראש וכולם אחריו ללא סטיה, ללא שאלה. וזוהי התשובה. ביטול המוחין, הביטול המוחלט אל 'משה ואהרן' – הצדיקים האמיתיים – זהו 'הנותן בים דרך'. וזה ביאור 'בוקע ים לפני משה'. משה רבינו, הצדיק האמיתי, הוא הבוקע ומנתב הדרך ב'מים עזים'!

ועדיין, הדרא קשיא לדוכתיה. משה, הצדיק האמיתי, הוא הראוי לבקוע דרך בים, אבל איך יזכו לזה פשוטי העם? אמרה תורה 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה'! ואז, על ידי שהאמינו במשה – לא שהאמינו בו ח"ו שברא שמים וארץ, שהרי זהו "ויאמינו בה"' אלא שהאמינו שדיבורי משה הם כדיבורי השי"ת – זכו ל'זה א-לי ואנווהו' ו'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'. מציאות קריעת ים סוף, התאפשרה רק על ידי 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. ללא אותה אמונה שעל ידיה נכללו ב'משה עבדו', בצדיק, לא היתה אפשרות לעבור את הים.

העיקר – אמונה בצדיק!

תכלית מטרתינו היא – להכלל בצדיק. עצם האמונה, היא היא התיקון השלם. לא רק עצותיו של הצדיק ודבריו, אלא עצם האמונה בו. כך למשל, אם יהודי עושה התבודדות, הרי שמעבר להתבודדות עצמה, ישנו ענין גבוה יותר, שהוא בעצם הסיבה שבגללה אני עושה התבודדות – והוא האמונה בצדיק. ההתבודדות היא ענף של אותה אמונה, שהיא גבוהה לאין ערוך מעצם העצה, מעצם ההתבודדות.

ודווקא מכיוון שהאמונה בצדיק היא העיקר, על כן באים על האדם נסיונות בענין זה לאין שיעור ומספר וחזקה על היצר שיעשה כל שבידו כדי למנוע את האדם מלהתקרב להשי"ת.

ובוודאי, רחמנות גדולה היא על מי שאינו מתקרב להצדיק האמת. אבל, עיקר הרחמנות היא על מי שיודע מרבינו הק', צדיק האמת, וכבר נכנס בשעריו ועומד ואינו ממשיך לבקש ולחפש להתקרב אליו יותר ויותר, להתבטל אליו לגמרי.

נהר המטהר מכל הכתמים

רבינו הק' העיד על עצמו ואמר 'אני נהר המטהר מכל הכתמים' (חיי מוהר"ן של"ב). הנהר הזה, משמעו בחינת ה'מים טהורים' שיהיה לעתיד. כדאיתא בזוה"ק, שבכל מקום שהזכיר מים, כוונתו לאותם מים טהורים של לעתיד, והוא ענין מי מקוה שמטהר. ועל זה אמר רבינו הק' שיש לו את אותו כוח של אותם מים טהורים של לעתיד.

ההבדל בין ה'עתיד' וההוה, כפי שביאר רבינו הק' עצמו (חיי מוהר"ן רס"ו) "כל מה שמשיח יעשה טובות לישראל, אני יכול לעשות. רק החילוק הוא שמשיח יגזור אומר ויקם, אבל אני … – אצלי עדיין יש בחירה, אבל אצל משיח כבר לא יהיה בחירה כלל". לעתיד יהיה "וזרקתי עליכם מים טהורים", ללא בחירה ואילו אל ה'מים טהורים' של רבינו הק', יש בחירה. האדם צריך לבא ולהכנס אליהם, בחינת 'נהר' שצריך לטבול בו. צריך להוריד את הבגדים הצואים, הדעות הקדומות, רק כך אפשר 'לטבול' ב'נהר' של רבינו. אמנם, שלא כמו טבילה בנהר, שרק טבילת הגוף כולו מועילה, הרי שב'טבילה' ב'נהר המטהר' – רבינו הק', כל פסיעה והתקרבות מועילה לאין שיעור. אבל, אינו דומה כלל וכלל למי שזוכה 'לטבול' בשלימות, לטבול כל גופו ב'נהר המטהר', לבטל את כל כולו אל הצדיק האמת, שלא ישאר אפילו כחוט השערה ממוחו 'מחוץ לנהר' – ביטול הגמור של המוח העצמי, להכלל לחלוטין בצדיק האמת.

התקשרות לצדיק

התקשרות – אהבה להצדיק

התקשרות לצדיק, כתב רבינו הק' (ליקו"א קל"ה) שעניננה אהבה אמיתית בלב – להצדיק. כמו שכתוב 'ונפשו קשורה בנפשו' – ותרגומו "חביבה ליה כנפשיה". היינו, לאהוב את הצדיק אהבה אמיתית ושלמה – כנפשו ממש.

אמר רבנו הק' "יש לי שלש כיתות חסידים. כיתה ראשונה – שבאים לחטוף שיריים. כיתה שניה – שבאים לשמוע תורה. כיתה שלישית – שאפוים בליבי. רצוני שתהיו מכת השלישית"

מוהר"נת ז"ל אמר, ש'לחטוף שיריים' פירושו 'לחטוף' התיקונים של הצדיק, כמו ראש השנה אצל רבינו, עליו אמר רבינו 'אין דבר גדול מזה' או הבא במסירות נפש לומר תיקון הכללי אצל ציונו הקדוש וכדו' – והיא כיתה חשובה, אבל עדיין היא הכיתה הראשונה ושתי כיתות יש שחשובות ונעלות ממנה מאד.

הכת השניה – שבאים לשמוע תורה. אין הכוונה לאדם שבא לשמוע דיבורים עמוקים, פלפולים ושיחות נעימות, אלא שחפץ בתיקון העולמות ובשפע עצום הנמשך על ידי התורה.

בעת שנסע רבינו ז"ל ללמברג, נסעו מוהרנ"ת ורבי נפתלי ללוותו. והגיע לאיזה כפר והשכם בבוקר יצא לדרכו. מוהרנ"ת ורבי נפתלי היו עדיין קודם התפילה ויצאו אחריו, על אף שכבר נפרדו קודם, כדי ללוותו עוד. כאשר הגיעו לרבינו, אמר להם רבינו "מה אתם רוצים, שאתן לכם ברכה או שאומר לכם תורה?" ענה מוהרנ"ת: "ברכה תתנו לנו כשתחזרו בריאים ושלמים. עכשיו אנחנו רוצים לשמוע תורה". רבנו אמר שם את הסיום של תורה רפ"ב (מענין התינוקות וכו'). רבינו, כביכול, לא חידש כאן דברי מוסר וכדו', אלא שמוהרנ"ת ידע מהי תורה של רבינו הק'. תורה של רבינו הק' היא המשכה של אור רוחני לתוך צמצומים – וזה תיקון העולם! אמנם, ברכה פרטית של רבינו הק' אינה דבר של מה בכך, היא ישועה וודאית. אבל כאשר מול אותה ישועה פרטית עומד המשכה שלתורה חדשה – תיקון העולם בכלליות – הרי שאין שום השוואה ביניהם. וזה פירוש "שבאים לשמוע תורה". שבאים להמשיך תיקון העולם בכלליות ועדיין – זו הכיתה השנייה.

אבל, יש כת שלישית, עליה אמר רבינו "שאפוים בליבי" – "ונפשיה חביבה ליה כנפשיה".

המשך הסיפור הוא, שלאחר שרבינו גילה להם את התורה הנ"ל, נפרדו ממנו מוהרנ"ת ורבי נפתלי. רבינו הק' המשיך לדרכו בעגלה והם החלו לרוץ אחרי העגלה, עד שנעלמה מעיניהם ואחר כך חזרו להתפלל.

לכאורה, מה ענין יש בזה לרוץ אחר העגלה עד שלא תראה עוד? משל נאה בדבר. כאשר הורים יוצאים ללוות את בנם היוצא למרחוק, הם ממשיכים לעמוד, גם כאשר בנם מתרחק, עד שהוא נעלם מעיניהם לגמרי. זוהי אהבה שבלב! ללא הסבר, ללא הגיון. אהבה שבלב.

כאשר אמר רבינו הק' שרצונו שנהיה מאותה כיתה שלישית, כוונתו היתה לאותה אהבה שבלב, אהבה עזה, "חביבה ליה כנפשיה" – 'כנפשיה' ממש. ללא הסבר, ללא הגיון. אהבה שבלב.

חיבור מח ולב – 'אפוים בליבי'

וזהו הביטול המוחלט. לא רק 'התקרבות', ביטול מוחלט של המוח והכללות מוחלטת בצדיק, אלא גם 'התקשרות', ביטול הלב. אהבה שבלב, אהבה מוחלטת להצדיק האמת.

מילים אלו, "רצוני שתהיו מכיתה שלישית", לא אמר רבינו לאנשים כמונו. שיחה זו נאמרה לגדולי תלמידי רבינו הק'. להם אמר רבנו 'רצוני שתהיו מכיתה השלישית'. שיחה זו באה ללמדנו לדעת למה לשאוף, לאיזו דרגה של קרבה לצדיק עלינו לכסוף. וודאי, דרגה זו, שהיא שלמות ההתקרבות לצדיקים, אינה דרגה שקל להשיגה. אבל שומה עלינו, אם לא להשיג את הדרגה הזו, הרי לפחות לכסוף ולשאוף להגיע אליה. לדעת שהיא קיימת ולהתקדם אליה ככל יכולתנו, בכל כוחינו, דרגה אחר דרגה.

היוצא מכל הנ"ל הוא שהעיקר הוא התקרבות, לבטל המוח לצדיק האמת, ובלא זה, אין שייך כלל התקשרות לצדיק, כי הלא אי אפשר לאהוב את הצדיק באמת בלי לבטל את המוח אליו. ואחר כך, אחר ההתקרבות – וכדרגה בהתקרבות – באה ההתקשרות, ביטול הלב לצדיק האמת.

ומתוך אותה אמונה בצדיק, הבאה לאחר ביטול המוח, מתוך כך יש באפשרות לשאוף לאהוב את הצדיק בליבי, היינו לבטל את ליבי אליו, שזוהי כל תכליתנו בזה העולם, והוא התיקון השלם.

מאידך, זוהי גם תכלית תיקוני הצדיק שפועל בזה העולם. וכן אמר רבינו (חיי מוהר"ן ש"ל) "גם אמר לי: אתה בלעדי אינך יכול לעשות, אבל אני בלעדיך גם כן איני יכול לעשות כלל", היינו שתיקוני הצדיק בעולמות, הם על ידי הנפשות המכלילים עצמן בו וכל כמה שמתכללים בו יותר, נתקנו העולמות ביותר ועל ידי כך מקבלים אנו את תיקונינו הפרטי גם כן, משום שעל ידינו בא גם כן תיקון העולם.

ומדי דברי בו, נזכיר כי וודאי התיקונים שמשפיע הצדיק על האדם, תלוים בכלים שמכין האדם לקבלם, כי כפי העבודת ה' של האדם בכלל וקיום עצות הצדיק בפרט, כך יכול הצדיק להשפיע עליו לכלים – שהם האמונה שיש להאדם בהצדיק.