והיו בוכים ומתגעגעים…
בוכים ומתגעגעים…

בשיאם של ימי בין המצרים, בעיצומו של תשעה באב, בשעה שנשרף ונהרס עד היסוד בית אלקינו ובת ציון יושבת לארץ מתפלשת בעפר ומורידה כנחל דמעה, דווקא ביום זה ובשעה זו נולד הגואל מנחם הדורות (פתיחתא דאסתר רבא יא). זה העת והרגע בו אנו מתבשרים על הגאולה שאין אחריה גלות יותר "תם עוונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותך".

אחרי שהכל חרב ונחרב. אחרי שבאה אותה רוח סערה וברחו כולם, לאחר שהירידה הנוראה של כלל ישראל, ה'בן היחיד', מהמלכות התממשה, מיד מתחיל להתגלות ולפעול התיקון המושלם על ידי כלליות הבעטלער'ס [=הקבצנים. עיין סיפורי מעשיות, מעשה משבעה קבצנים], אלו שזככו עצמם בתכלית השלימות שאין שלימות אחריו, אותם היוצרים יושבי נטעים הכלולים עם מלכו של עולם במלאכתו עוד מראשית ראשית הבנין. מעתה הולך ונבנה עולם  ובנין חדש ונצחי זך ומזוכך בתכלית, שלא יחרב לעולם. והוא ילך ויזרח כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. זה היום אליו קיוותה נפש כל חי, עליונים ותחתונים לבואו מייחלים.

אבל כדי שזה היום יבוא ואור משיחנו ותקוותינו יתגלה לעין כל חי, מן ההכרח הוא שכולם יזכרו בו, ישתוקקו ויתגעגעו אליו עד כלות נפשם, עד שבכיה עצומה ומרוממת ואין סופית תשטוף את לבם עד יקוד, ומתוך כיסופם וצפייתם ישאגו היכן לוקחים את אותו גואל ומושיע, זה שהחייה ומחיה אותנו בכל משך גלותינו בהיותנו דווים וסחופים יתומים ועזובים באין אב ואם, בכל אותם זמנים חשוכים, בעת שנסתמו כל מאוריה וסוגרו כלשעריה.

והרי אם לא נרפה מהשתוקקותנו אליו יומם ולילה ולא ניתן דמי לגעגועינו אליו, אנו מובטחים ועומדים ש"הנה הוא בא ויאמר הנני"!!! עוד נזכה ונראהו עין בעין, ואז יתהפכו כל היגונות והאנחות לששון ושמחות, "לא ישמע בה קול בכי וקול זעקה כי אם שישו וגילו עדי עד, כי הנני בורא את ירושלים ג'י'ל'ה' ועמה משוש"

 "ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה גדולה מאד"

* * *

את כל זה מגלה לנו ללא הפסק והיסח דעת אותו בוכה ותתגעגע, אותו תלמיד יניק היניקין אשר כל חייו ומציאותו הם לשוב ולעורר את האהבה ואת הזכרון לסבא דסבין – כלליות הרועים גואלי הדורות. ואליו הם באמת נגלו ועליו סמכו ידיהם בברכתם, ונתנו במתנת עולמים להיותו כמותו ממש, ועוד כפליים לתושיה ברוחו וכוחו להנחיל את ברכתם ומתנתם לכל באי עולם.

הבכיה שהוא מגלה ומבכה היא בכיה אחרת לגמרי; הצער, האבל, הכאב ונחלי הדמעות שלו על החורבן הנורא המתחולל לעיננו הוא מסוך ושלוב עם התקווה השמחה הגאולה וצמיחת קרן הישועה העומדת ומשגיחה עלינו ברחמים אחר כתלנו ומצפה לציפייתנו אליה.

והוא מתעפר אתנו עד עפר ויורד לתחתיות ארץ להוציא יקר מזולל מזילותא דגלותא ובסתר האפר והאפרוריות של החרב ביותר מגלה בו אוז הפאר ואת יופי החן החבוי בכל איש מישראל, את החלק-אלוק ממעל השוכן בקרבו.