ימי בין המצרים, ימי החורבן והאבל, דומים עלינו כשער אל החושך, אל האפילה, אל קינת הנפש ובכי הנשמה.

קינות, בכי, אבל, תיקון חצות, אפר, צום ובכי ומספד. בין המצרים.

דומה כי בחודשים האחרונים אין איתנו צריך עוד הסבר על אבל מהו, ועל צער מהו ועל פחד וחשש. מגיפה? חווינו. מלחמה? אנחנו בעיצומה ה"י. למעלה מאלף הרוגים מאחב"י, 125 עודם חטופים ושבוים בידי צר ואויב. הקינות יאמרו כמעצמן; אני הגבר ראה עני – אני ממש, עני ממש…

אבל מה התוחלת? ומה המטרה? ומה הענין?

*

לא היה מי שידע אבל מהו וצער מהו כרבי נתן לאחר הסתלקות רביה"ק. הוא, התלמיד הגדול, "הרבי שלנו באיך צריך להיות תלמיד", לא ידע את נפשו ולא הצליח לקרר את נפשו מאבלו. "אִיך קֶען זִיך נִישְׁט קִילְן דָאס הַארְץ נָאר מִיט חֲצוֹת, אוּן תִּשְׁעָה בְּאָב בַּיי דִי קִינוֹת, אוּן מִיט דִי קַאפִּיטְל אֲנִי הַגֶּבֶר" " (- "איני יכול להשיב את ליבי כי אם באמירת תיקון חצות, ובתשעה באב באמירת הקינות, ובפרק 'אני הגבר'". כוכבי אור, שו"ס כ"ו; טע"ז כ"ג).

איננו יכולים לתאר לעצמינו עד כמה התאבל מוהרנ"ת על רביה"ק. כמה היה זה עבורו חורבן בית המקדש ממש, כמה היה זה עבורו כמו חשכה השמש בצהרים. ואת אבלו ניתן היה להבין בעת אמירת הקינות, כפי שאמר רבי שמואל יצחק אב"ד טשערין כאשר שמע את אמירת הקינות של רבי נתן "הוא מקונן על רביה"ק. אם כך הוא אומר קינות – יש לו השגה אחרת לגמרי ברבי" (וכמובא בליקוה"ל כמה פעמים, שבתשעה באב ובאמירת הקינות אנו מתאבלים על גלות ישראל ועל חורבן ירושלים ובית המקדש ועל הסתלקות הצדיק).

*

אבל מהי אבילות? בכי? מספד? קריעת בגדים? ומהם קינות? שפיכת הלב וצעקת הנפש? זוהי אבילות? התפרקות הלב הכותב בדמו את צערו במילים ודמעות?

ואולי, לולי דמסתפינא, נאמר כי אכן אין כ"אני הגבר" על מנת ללמדינו משהו על אבילות ועל צער; ואולי, אם נביט במורינו רבי נתן זיע"א, נבין מהי אבילות אמיתית.

שכן רבי נתן לא פתר עצמו בבכי מר ובדמעות שליש. לאחר ששפך את מר ליבו ואת תמצית דם נפשו באמירת הקינות או תיקון חצות, קם רבי נתן, התנער, והאיר את האור – אורו של רביה"ק. קירב עוד נפש, הדפיס עוד ספר, כתב עוד הלכה – וקבע את האור לדורי דורות.

*

וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אָמַר (אֵיכָה ג): אֲנִי הַגֶּבֶר – שֶׁשָּׁם כְּלוּלִים כָּל הַשָּׁלֹשׁ אַלְפָא בֵּיתוֹת, כָּל הַשָּׁלֹשׁ 'אֵיכָה' אָמַר כֻּלָּם עַל עַצְמוֹ, כִּי תּוֹלֶה כָּל הַחִסָּרוֹן בּוֹ. וְעַל־כֵּן אָמַר: אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי – 'אֲנִי' דַּיְקָא, אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ – 'אוֹתִי' דַּיְקָא וְכוּ'. וְכֵן אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם וְכוּ'. עַד שֶׁאָמַר: וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְכוּ'. אֲבָל מְחַזֵּק עַצְמוֹ הַרְבֵּה וְאוֹמֵר "זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ" וְכוּ'.

וּמִזֶּה יָכוֹל כָּל אָדָם לִלְמֹד אֲלָפִים וְרִבְבוֹת קַל וָחֹמֶר עַל עַצְמוֹ, אֵיךְ הוּא צָרִיךְ לוֹמַר כָּל זֶה עַל עַצְמוֹ, אֲבָל חָלִילָה חָלִילָה שֶׁיִּפֹּל עַל־יְדֵי־זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, רַק יְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכֹחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הֶעָנָו מְאֹד מְאֹד … עַד שֶׁכָּל אֶחָד יוּכַל לְעוֹרֵר עַצְמוֹ וּלְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל, בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, שֶׁיֹּאמַר בְּכָל פַּעַם: אַף־עַל־פִּי־כֵן חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו, כִּי חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים מִתְחַדְּשִׁים הַחֲסָדִים, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם וְכוּ'. (ליקוה"ל, נט"י לסעודה ו, פ)

*

אנחנו חיים בתקופה מוזרה משהו. השנים האחרונות כמו קיפלו בתוכן מאות שנות היסטוריה: מגיפה עולמית, מלחמה באוקראינה, ועולה על הכל: האסון הנורא שאירע בתחילת השנה, המלחמה הניטשת מאז – וצחצוחי החרבות ההולכים ומתרבים.

להתאבל, לקונן, להצטער – לא כל כך קשה, ואי אפשר לברוח מהצער ומהאבל, הן מחובתו של כל יהודי באשר הוא שם לחוש בצער אחיו. ואיזה צער הוא זה! ועל כך חובה עלינו להתאבל, לקונן – ולהתפלל. על העבר, על ההווה, ועל העתיד.

אבל הצער אינו הכל ואינו העיקר. ועל מנת לסלק את החושך, עלינו להרבות את האור, להאיר אור רביה"ק, צדיק האמת, בעולם; להוסיף אהבה בינינו ולהאיר הדעת בעולם, להודיע "לְכֻלָּם כִּי עֲדַיִן ה' אִתָּם, עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ וְיִתְקַבְּצוּ בֵּי כְּנִישְׁתָּא וּמָתָא חֲדָא עַד שֶׁיָּבוֹא הַגּוֹאֵל צֶדֶק  …  וְאָז יָשׁוּבוּ כֻּלָּם לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי הֶאָרַת הַדַּעַת הַנַּ"ל וִיקֻיַּם (יְשַׁעְיָה נט, כ-כא): וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב וְכוּ', עַל־יְדֵי וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם – שֶׁהִוא בְּחִינַת הֶאָרַת הַדַּעַת הַנַּ"ל שֶׁמֵּאִיר הַצַּדִּיק בְּבָנִים וְתַלְמִידִים, שֶׁנִּקְרָאִים גַּם כֵּן בָּנִים, שֶׁמֵּאִיר בָּהֶם דַּעַת אֲמִתִּי וְנִפְלָא וְנוֹרָא כָּזֶה, שֶׁיָּאִיר בָּהֶם מִדּוֹר לְדוֹר לְעוֹלָם שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה שְׁלֵמָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן, אָמֵן וְאָמֵן"