"ממש איום ונורא… מפחיד… מחריד… מזעזע… בלתי נתפס… לא להבין… נשמע כמו חלום רע… איך זה קרה… מתי בדיוק זה קרה… מה אמר פלוני ומה סיפר וענה אלמוני… מי אשם… איך זה היה נראה… מה הם הרגישו… איך פינו את כל הציבור… איפה נתקעתם בנסיעה… היכן היית כשזה קרה… איך היתה ההלוויה… איך הודיעו למשפחה… איך הם הגיבו… מה הוא דיבר בלוויה… כמה נספו מעיר פלונית…".

אלו הם דוגמאות לנושאי שיחות ומחשבות שריחפו בימים אלו בחלל רחובות קריה בעקבות האסון המר.

* * *

ובכן, כך לימדנו רבינו:

כל מאורע בבריאה הינו חלק ממחשבתו הקדומה של הבורא והיוצר, והוא מסר זאת בידינו האם נטמטם חלילה את הבריאה על ידי מחשבותינו המטומטמות, או שנהפוך זאת – על ידי מחשבותינו הטובות בעת הזאת – להתגלות מלכות ה' שהיא התכלית הנרצה לעולמי עד.

וכך גם הסער הנורא שהתחולל בליל ל"ג בעומר באתרא קדישא דרשב"י במירון בתוך שמחתו הקדושה, מאורע שהסעיר וקרע כל לב יהודי עד עומק השיתין, יד ה' שנגעה בבבת עין, ארבעים וחמשה נפשות טהורות ומסולאות בפז שנקטפו בדמי ימיהם ובשיא פריחתם באופן מזעזע כל כך.

בפנינו עומדת הבחירה שמצטמצמת באותו חלל קטן שבלבנו; מה יהיו מחשבותינו בעקבות המאורע הזה – האם נשכיל לגלות מלכות ה' מכל אלה ונחשוב ונתבונן איך לעבוד את ה' ביתר שאת מכל הרמזים שנשלחו לעברנו במאורע מחריד זה, או שמא חלילה נטמטם את הבריאה, במחשבות מטומטמות שאין להן כל תכלית וכל תועלת.

הבה אם כן נחזור ונתבונן היטב במספר נקודות יסודיות שמוהרנ"ת מלמדנו על תפקידנו בעת הזאת:

דבר ראשון: יש להצדיק את הדין בכל מאורע, לא להרהר אחר מידותיו של השם יתברך ולהאמין שישר משפטו. זהו מצות עשה ממנין התרי"ג (ראה סמ"ג מ"ע יז ועוד) המוטלת על כל אחד ואחד, ולא רק שלא לחשוב שזה לא בצדק ח"ו, אלא להאמין שנעשה כאן דבר לטובתנו. וכך כותב מוהרנ"ת לבנו בעת צרה איומה שקרתה אז: "בזה העולם צריכים לסבול הרבה הרבה והעיקר להמתין ולידום לישועתו תמיד ולבלי להרהר אחר מדותיו יתברך כלל, כי צריכים לקיים דברי חז"ל כפשוטו שהזהירו אותנו לומר תמיד 'כל מה דעבד רחמנא לטב עביד', ואם אמנם המו מעי לו כי הרחמנות עצום מאד אך אף על פי כן בודאי צדיק ה' ומי יאמר לו מה תעשה, ובודאי הוא לטובה רבה. חלילה לך בני מלהתחיל להרהר בזה כי אינך יודע כלל מה נעשה בעולם עם כל אחד ואחד, הכלל שאסור להתחיל לכנוס באלו ההרהורים והחקירות כלל רק להאמין באמונה שלמה כי צדיק ה' וישר משפטיו" (עלים לתרופה מכתב כב).

ו"כשיודעים ומאמינים באמת שהכל ברצונו יתברך לבד, בודאי שמחים וששים תמיד, כי כוונתו ורצונו יתברך הוא בודאי לטובה תמיד, כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (ליקוטי הלכות, ערב ג, כ).

דבר שני: יש להתעורר לשוב בתשובה. מי שמתעלם מקריאת ה' אליו בעת צרה מתאכזר לעצמו חלילה (ראה ברמב"ם, תעניות פ"א ה"ג). המאורעות הקשות הינן רמזי קריאה לתשובה מאת ה', והאומר שרק מקרה הוא שקרה, הרי זה מעורר חלילה את הדין ביתר שאת, וכמפורש בפרשתנו "ואם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בחמת קרי" (ראה ברמב"ם שם).

וכפי שגם מוהרנ"ת ממשיך שם במכתבו לבנו: "והכל בשביל הבחירה, ובודאי יש בחירה לכל אחד, וכל מה שעובר על כל האדם הן לטוב הן להיפך ח"ו הכל הוא רמזים וכרוזים שישוב אליו". הבחירה בידינו לקחת את הרמז הנכון ממאורע זה, ולהתעורר לשוב.

כשאחד מיסודי התשובה ומעיקרי הרמזים שעלינו להתעורר מכך הוא: לזכור ולהיזכר ולקבוע בלבנו היטב שהעולם הזה הינו ארעי בלבד, ושכל מגמתנו ומחשבתנו צריכה להיות להצליח בעולם הבא.

אנו לא מבינים בדיוק למה מכוון הרמז מה עלינו לתקן, אבל דבר אחד ברור שזה בא להזכיר לנו לתת את הדעת לעולם הנצחי, ושלא לחיות חיי בהמה חלילה, וכפי שמוהרנ"ת עצמו אמר: "מזה שאינו חושב על תכליתו האחרון מה יהיה בסופו, אינו מדבר כלל, כי זה הוא דומה לבהמה ממש" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, יג). שהרי זה כל התכלית שעבורה באנו לעולם, "כי עיקר האדם בא לעולם הזה בשביל הזכרון הזה, כדי שידבק מחשבתו תמיד בעולם הבא. כי זה ידוע לכל שהעולם הזה הבל וריק, צל עובר וענן כלה וכל ימיו כעס ומכאובות, ואין יתרון לאדם בכל עמלו, ולא בא האדם לזה העולם כי אם בשביל תכלית הנצחי של עולם הבא, כדי שיתנקה ויצטרף בזה העולם, שעל ידי זה יזכה לחיים נצחיים של עולם הבא, על כן בודאי צריך האדם לזכור היטב בכל יום ובכל עת ובכל שעה תכליתו הנצחי הזה ולאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי תמיד" (ליקוטי הלכות, בה"ר ה, א). ו"העצה לזה, לחזור הזכרון הזה בדיבור פיו, להיות רגיל בכל יום לדבר בפה מלא מענין הזכרון הזה לדבר אל לבו ולהזכיר את עצמו בפה מלא, מה יהיה התכלית ממני לעולם הבא ומה יהיה סופי, וכי באתי הנה לקבוע עצמי חס ושלום בזה העולם, הלא הכל יודעים שאין שום קביעות בזה העולם העובר והרץ והפורח מאד, ולא באתי הנה כי אם להכין עצמי לעלמא דאתי" (שם, יד).

הבה נקבל על עצמנו לעסוק יותר בזכרון הנצחי, להתחיל במידת-מה לעשות עסק גדול מכל קניינינו הנצחיים, ולהתחיל למעט בערך קניינינו ועסקינו וכבודנו הגשמיים, זהו הצעד הראשון לתשובה אמיתית.

דבר שלישי: ההשתתפות בצערן של ישראל, שהינו בודאי דבר יקר, וכפי שרבינו הקדוש כותב: "ראוי שירגיש צרת יחיד מכל שכן צרת רבים ח"ו בלב" (שיחות הר"ן, מ). אולם עלינו לזכור: שקיעה בצער ויגון ודכאון, אינה 'השתתפות בצער', ואין שייכות בינם למידת רחמנות ולא כלום. אלו הם בסך הכל ענפי עצבות הנובעת מכעס (ראה ספר המידות, עצבות ח"ב, טז) שהיא מידת אכזריות, ואין לה מקום בלב יהודי מאמין.

השתתפות אמיתית בצער הזולת נובעת מרחמנות טהורה, שרוצה להיטיב לזולת ולנחמו, והיא מתבטאת בתפילה ובמעשים טובים למען הסובלים והמתייסרים ביסורי נפשם וגופם. אבל אפילו על רחמנות שכזו הוזהרנו מפי מוהרנ"ת במכתבו לבנו: "חלילה לך להתפחד בחינם ולבלבל עצמך ממעט עסקך בעבודת ה'. אם אתה רוצה להשתתף בצרות ישראל, בודאי יפה לך להתפלל ולצעוק מרה על גזירה זאת, אבל הכל על פי דרכים שלימדנו מורינו הקדוש ז"ל, דהיינו לייחד שעה ביום לצעוק על צרות נפשו ואז יכלול בתוכו גם צעקה הזאת אולי יחוס אולי ירחם, אבל גם עתה צריכין לחזק עצמו להיות כל היום בשמחה על כל הנקודות טובות שנמצאים בנו עדיין" (עלים לתרופה, מכתב כב). כשההוראה ברורה: לצמצמם את הצעקה לשעה מיוחדת, ובשאר היום לעסוק בעבודת ה' בשמחה.

יחד עם קבלת רמזי התשובה נתחדש בשמחה ובקבלת עול מחודשת, כי זה כל רצונו יתברך בכל הבריאה כולה בכלל, ובמאורע איום ונורא זה בפרט. נודה לה' ונשמח שהכין לנו את דברי תורתו של רבינו הקדוש ותלמידיו שעל ידם אנו זוכים להפוך כל מאורע למקור הצלחה נצחית ולגלות מלכותו יתברך כראוי, ומזה עצמו לשוב ולהתחדש בתפילה ותשובה כראוי.