תרופת פלא: תמימות
כ״א בתמוז תשע״ט
סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה על חובתנו להתחדש תמיד במידת התמימות המובילה הישר לאמונה שלימה, כזאת שמצמיחה בלב האדם את כל הטוב, היקר והנאצל (פרשת השבוע)
זה נשמע לו מוזר יותר ממוזר. איש החינוך המהולל עמד בפני האב וקבע נחרצות את האבחון הברור על בנו: "אין ספק בדבר, הבן שלך סובל מגאווה פנימית שלא מותירה לו אפשרות לשמוע ולקבל משהו מפי האחר"…
האב לא מבין מה שח האיש; הוא הרי הגיע אליו להתייעצות אודות 'מחלת' העצלות שתוקפת את בנו, כאשר כל דבר נעשה אצלו בעצלתיים ובחוסר חשק מופגן, כל עשייה מלווה במלחמות מתישות. אין לו לאב כוחות הנפש להמשיך כך עם הבן – והוא מבקש 'תרופה' דחופה לאותה עצלות, ובמקום להתייחס לעצלות ולדרכי מיגורה, נפנה הלה לטפל ב…גאווה.
* * *
'תמימות' – תרופת הפלא שאותה גילה רבינו הקדוש, ואשר כה רבות כבר דובר עליה, הינה אם כל התרופות הרוחניות. תמימות פירושה אמונה תמימה והתמסרות למה שחכמים אמיתיים גילו. תמימות זו אמורה להצמיח את כל הטוב הגנוז בנו. וכמובן שגם להיפך: התחכמות, כלומר ההרגשה שהחכמה העצמית טובה דיה כדי לסמוך עליה, היא שורש כל המחלות הרוחניות.
העצלות לדוגמא, נתפסת אצלנו כמחלה בפני עצמה. אך רבינו הקדוש מגלה ששורשה של העצלות – בהתחכמות ובחסרון אמונה. האדם עומד לפני התפילה, אין לו מרץ וחשק להתחיל להתייגע בתפילה; הוא נשרך בדרכו לבית הכנסת, תופס בידיים רפות את הסידור ומתחיל למלמל…
ממה הוא סובל? מה מונע בעדו מלהשקיע את כל כוחו בתפילה? נכון, הוא מתעצל, אך מה גורם לאותה עצלות? – בתוך תוכו מכרסמת תולעת קטנה של חוסר אמונה שבורא העולם עומד ברגע זה ממש ומקשיב לתפילתו.
"כי בודאי אם היה לו אמונה שלמה והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו – בודאי היה מתפלל כראוי בהתלהבות וחשק גדול" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קנה).
כך גם הבושה. רבים מתברכים בלבבם שהלוואי והיה להם האומץ לגשת ליראי השם וללמוד מפיהם את הדרך הנכונה הראויה להם, אך מה לעשות הם מטבעם ביישנים, אין להם את העוז לעשות זאת…
הם מבקשים תרופה ל'מחלת' הבושה, כאשר לאמתו של דבר יש להם משהו עמוק פי כמה: חסרה להם האמונה הברורה שהם חייבים להשלים את הלימוד החסר להם מפי האנשים המתאימים – ומשום כך הם מתירים לנטייתם להתבייש שתגזול מהם את אוצר חייהם הנצחיים.
הוי אומר, לא מפני שהם ביישנים הם לא ניגשים אל יראי השם ללמוד מפיהם, אלא מפני שאין להם אמונה שלימות בחשיבות הלימוד הזה, על כן הם מתקפלים בפני הבושה.
כך גם העצבות. היא נתפסת בעיני רבים כנטייה מולדת – מה לעשות שהוא אדם שנוטה לחזות שחורות ורואה את העולם כמקור של עצב ודכדוך…
הוא מחפש תרופה לעצבות… משהו שירומם את רוחו וישמח את לבו… אך הוא דילג על שורש הבעיה: הוא סובל מחוסר אמונה; הוא מפרש את המציאות על פי הבנתו הוא, ולא מוכן לקבל באמונה שלימה את הגדרת מצבו האמיתי מפי החכם האמיתי (שם ליקו"מ, קנה).
* * *
מהותן של אמונה ותמימות הוא, כאמור, קבלת דברים כמו שהם, כפי שנאמרו מפי החכמים האמיתיים. זוהי עבודה עמוקה ותמידית, להרגיל את הלב להשתעבד ולשלם את המחיר – לא מפני שאני מבין שאכן זה כך, אלא מפני שהחכם ממני יודע זאת טוב ממני.
ככל שמתרגלים לתת כבוד פנימי בלב למה שהצדיק אומר, ובד בבד להמעיט בערכו של מה שהלב שלנו מדמיין, כך גוברת שליטתה של האמונה על כוחות הנפש שלנו.
* * *
כל המחלוקות והפילוגים נעוצים באותה מחלוקת ידועה של קורח על משה ואהרן (ליקו"מ ח"א מו).
מחלוקת איננה רק בין שני יריבים; היא יכולה להיות באדם עצמו. כאשר אדם רוצה להתפלל או להתקדש, ומשהו פנימי לא נמשך אחר הרצון הזה ומונע בעדו מלעשות זאת – הרי זו מחלוקת. יש כאן מחלוקת בין הרצונות (ראה ליקו"מ ח"א קעט).
גם מחלוקת זו, שורשה במחלוקתו של קורח.
"עיקר הפגם של קרח", כותב רבי נתן, "אף שהיה גדול במעלה מאד – ונפל לשאול תחתיות – הכל היה על ידי שעמד וסמך על דעתו, והיה חכם בעיניו" (ליקו"ה נט"י לסעודה ז, ז).
ללמדך ששורשם של כל המחלות הרוחניות, ושורשם של כל המונעים אותנו מלהגיע למשהו טוב בעבודת השם ובתיקון המדות, נעוץ באותו סירוב לקבל את האמת מתוך אמונה תמימה, ובמתן דרור להבנה האישית לקבוע מה טוב ומה רע, מה שווה ומה לא.
סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה על חובתנו להתחדש תמיד במידת התמימות המובילה הישר לאמונה שלימה, כזאת שמצמיחה בלב האדם את כל הטוב, היקר והנאצל.
