ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > תנועה של התקרבות

תנועה של התקרבות

ג׳ באב תשע״ט

אם ההשתוקקות לה’ היא לא השתוקקות נקודתית שרוצה להשיג דבר מסוים, אלא השתוקקות כללית של כל מהות האדם, בגלל שהיא נעשית בתמימות, אז אפשר להיות במצב יומיומי של תפילה. הרצון הוא לה’ בעצמו, ולא רק לפגוש אותו כפי שהוא מתגלה בשכל האדם. רצון כזה מתממש רק באותם רגעים יומיומיים של תפילה. במציאות היומיומית אפשר לפגוש את ה’ באותו רובד ראשוני של החיים. בזמן של צרה או קושי זה חיבור מורכב יותר, חיבור לה’ שעונה בעת צרה. באמצע יום פשוט, זה חיבור של עצם החיים לה’. (השתפכות הנפש)

היה אוהב מאוד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם האנשים הפשוטים הכשרים, והיה אוהב מאוד מי שיכול לומר הרבה תחינות ובקשות בתוך הסידורים הגדולים, כדרך ההמון עם הכשרים. והיה מזהיר ומוכיח אותנו כמה פעמים לזמר זמירות בשבת. והיה מקפיד וכועס מאוד, על מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות בשבת ובמוצאי שבת או שאר עבודות פשוטות. כי עיקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור בלי שום חכמות, כמבואר אצלנו כבר כמה פעמים. וגם הוא בעצמו כל ימיו קודם שהגיע לו החולאת הכבד שנסתלק על ידו, היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת. (ליקוטי מוהר"ן ב, קד)

היו כאלו שהעירו על כך שיש בעיה לכתוב על התמימות. ברגע שכותבים על משהו נמצאים לפעמים במקום קצת חיצוני שמשקיף מהצד, וזאת בעיה קריטית כשמדברים על התמימות שכל עניינה הוא לב. כמעט שמאבדים את עניינה כשמנתחים אותה בכלים של שכל והבנה. אז באמת, כל מטרת ההתבוננות בה היא להתעורר לבקשת תמימות פשוטה. להבחין מרחוק בעומק הגדול שלה, ולהבין שקיים עולם אחר של תום שהפשטות שלו כל כך חיה וקרובה אלינו.

הקטע שמצוטט בתחילת הדברים נמצא על סדר ההתבוננות שלנו בספר השתפכות הנפש. לכאורה הוא לא שייך ישירות לנושא של תפילה, אבל כשמסתכלים בתוך הדברים רואים שיש קשר הדוק בין תפילה לתמימות: "והיה אוהב מאוד מי שיכול לומר הרבה תחינות ובקשות בתוך הסידורים הגדולים, כדרך ההמון עם הכשרים". הדברים הבאים יתייחדו במטרה להבין את הקשר שבין התמימות והתפילה, ולקבל הארה נוספת בעניינה של התמימות.

"וְעיִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא רַק לֵילֵך בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וְלִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, רַק אִם יֵשׁ בָּזֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יַעֲשֶׂה, וְאִם לָאו – לָאו, וַאֲזַי בְּוַדַּאי לא יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם" (ליקוטי מוהר"ן ב, יב). ההבדל העיקרי בין החכמה לתמימות לא מתמצה בשאלה כמה ידיעות מכיל האדם בקרבו, או כמה תארים יש לו. יש חכם שהוא תם, ויש תם שהוא חכם בעיניו. בשורה התחתונה ההבדל נמצא בעמדה הנפשית בה האדם נמצא- האם הוא חי את השכל של הדברים, את העומק ואת המורכבות שלהם, או שהוא חי את הדברים בעצמם. "וּבֶאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ חָכְמוֹת בֶּאֱמֶת אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת צָרִיך לְהַשְׁלִיך כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבד אֶת ה’ בִּתְמִימוּת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת" (שם, מד). יש חכמות אמיתיות שצריך ללמוד אותן. התורה בעצמה היא החכמה הגדולה ביותר, ובודאי שצריך להבינה ולהשיגה לעומקה ולרחבה. הבעיה נמצאת כשהאדם שם את עצמו בעמדה של "חכם", שחווה את הדברים מהמקום של המבט השכלי.

תישאל השאלה: מה הבעיה בכך? הרי לכאורה החכמה היא זאת שיוצרת את החיבור הכי גדול בין האדם לדבר שעליו הוא מתבונן. לדוגמה, אם אדם מתבונן בערך של מצווה מסוימת ומגיע לתובנה על עומק המשמעות שבה, עכשיו הוא יכול להתחבר יותר אל המצווה ולחוש אותה בחייו. זאת הרי מהותה של החכמה- ההשתקפות של דבר מסוים בשכל האדם. ברגע שדבר כל שהוא מושג, הוא מפסיק להיות מושג שמרחף באוויר והוא מקבל משמעות חיה.

אבל האמת היא שהחיבור הזה הוא חלקי למדי. כל החיבור הזה נוצר רק מכוח איזה הקשר שכבר היה קיים בתוך האדם- המצווה התחברה למושגים שכבר קיימים באדם. מלבד שהחיבור הזה מוגבל ליכולת ההבנה של האדם, יש כאן חיסרון יותר עמוק: בעצם, אין כאן תנועה של התחברות והתאחדות. חיבור לחכמה של הדבר הוא עדיין לא חיבור לדבר בעצמו. עדיין יש נפרדות. האדם קיים לעצמו והדבר קיים לעצמו, והחכמה רק מראה שיש מן המשותף לשניים. גם אצל בני אדם שונים אפשר למצוא דברים משותפים, אבל זה לא הופך אותם לאוהבים בהכרח. הם זהים, יש דמיון, אבל כל אחד לעצמו.

חיבור אמיתי נוצר על ידי תמימות. אחד מהמראות שמחממים את הלב ומשובבים את הנפש הוא לראות ילדים קטנים משחקים ושמחים ביחד. אצל אנשים בוגרים שמשחקים ונהנים ביחד אין את אותו חן ויופי שיש אצל הילדים. למה? כי הילדים נמצאים עם כל האישיות שלהם באותו רגע של המשחק. המבוגרים נשארים ביישותם העצמית ורק מפנים משאבים מסוימים של התודעה שלהם כלפי המשחק. הלב לא נמצא בתמונה, אלא הגירוי החוויתי והשכלי. הילדים נמצאים על כל הלב שלהם במשחק, ואת זה אי אפשר שלא לאהוב. כשמדברים על התמימות סגנון הדיבור משתנה: לפני שמסבירים אותה יש קודם כל אהבה. "היה אוהב מאוד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם האנשים הפשוטים הכשרים". האהבה לתמימות נובעת מאותו חזיון של תמימות שעומד מול העיניים- מציאות בה יש התמסרות עם כל הלב, שאין בה מסננים שכליים, ויש בה הרבה חיבור ואהבה.

העובדה הזאת, שהתמימות היא התמסרות ודבקות במשהו עם כל מהות הנפש, קשורה מאוד למימד אחר שיש בתמימות. תמימות היא מלשון תום- שלמות. תמימות היא צורה בה חיים עם הדבר בשלמות, בחיבור מלא. התמימות רוצה להיות עם משהו בשלמות, וזה מניע אותה לרצות את אותו דבר בעצמו ולא להסתפק ברובד חיצוני שלו. תמימות לא יכולה להסתפק בחכמה כי חכמה היא עדיין לא הדבר בעצמו. היא גילוי שלו, הופעה שלו, אבל לא המהות.

כל זה מחזיר אותנו לכך שחיבור אמיתי נוצר על ידי תמימות. בצורה שכלית אי אפשר להיות עם משהו בשלמות- תמיד יש חלקים שעדיין לא מובנים, עדיין לא מתיישבים על הלב, ואחרי הכל רק השכל נמצא בתמונה. לא כל האדם נמצא בכל מהותו בליבם של הדברים. זאת גם הסיבה שקשה לשמוח שנמצאים רק בחכמה. איך אפשר לשמוח עם משהו שיש לך עליו קושיות, שלא השגת אותו בשלמות? אבל אצל התמימות אין הבעיות הללו. התמימות שואפת לשלמות באותו זמן שקיימים כל החסרונות והחלקים החסרים בתמונה. היא לא מעלימה עין מכל אלו, אלא פשוט עוקפת אותם. היא בעצמה יוצרת חיבור שמבחינתו לא מפריע בכלל מה שעדיין לא מובן ומה שהאדם עצמו אולי רחוק מאותו תוכן. היא מתחילה מרצון להתחבר ולהתאחד, ולכן היא לא תלויה בהבנה. החכמה היא עמדה נפשית שמתחברת לשכל של הדבר, התמימות מתחברת לדבר בעצמו. אותה תמימות מנוסחת בקצרה במילותיו של רבי נחמן: "לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך". כל כך פשוט וכל כך עמוק כאחד- החיפוש אחר ה’ בעצמו, החיבור הבלתי אמצעי. לתמים אין רצון בשום דבר חוץ מהדבר בעצמו, שזה ה’.

* * *

מעתה אפשר לנסות להתבונן בקשר שבין התפילה לתמימות. התפילות ש"בתוך הסידורים הגדולים" מן הסתם היו תפילות על דברים פשוטים. החכמים לא היו מתפללים את התפילות הללו. החכם מסוגל להתפלל על בעיה מסוימת. רק שם הוא מסוגל לחוש את הקשר שלו לה’. התחושה שלו היא שה’ משלים בתוכו את המימדים האלה שאותם הוא לא מסוגל להשלים בעצמו. מנגד, היכולת להתפלל על הדברים הפשוטים ביותר נובעת מאדם שחש את הקשר לה’ במקום ראשוני והתחלתי, בעצם עצמם של החיים. התמימות שרוצה את ה’ בעצמו שמה את האדם במקום שהוא פוגש את ה’ בתנועה הפשוטה של החיים, ולא רק כשהוא נתקל באיזה משבר או עומק מאוד גדול. בתוכו קיימת תנועה של התחברות פשוטה לה’, שמוצאת את ביטויה בתפילה- הרצון בה’ בעצמו. בחכמה אין רצון של חיבור והתאחדות. יש חיבור נקודתי שמוביל לתפילה נקודתית. תמימות היא תנועה של כל הלב אל ה’, רצון לה’ בעצמו. התפילה שנולדת מהתמימות נמצאת בכל דבר, כי בכל דבר היא רוצה את ה’ וחשה את מציאותו.

רבים מבינים את הצורך בההתבודדות מדי פעם. אין אדם שלא מסתבך בסבכי החיים שאינו נצרך לתפילה אישית, להביע לה’ במילים האישיות שלו את מה שעובר עליו. אבל למה שיהיה צריך להתבודד בכל יום? איך אפשר להתבודד כל יום? אכן, אם ההשתוקקות לה’ היא לא השתוקקות נקודתית שרוצה להשיג דבר מסוים, אלא היא השתוקקות כללית של כל מהות האדם, בגלל שהיא נעשית בתמימות, אז אפשר להיות במצב יומיומי של תפילה. הרצון הוא לה’ בעצמו, ולא רק לפגוש אותו כפי שהוא מתגלה בשכל האדם. רצון כזה מתממש רק באותם רגעים יומיומיים של תפילה. במציאות היומיומית אפשר לפגוש את ה’ באותו רובד ראשוני של החיים. בזמן של צרה או קושי זה חיבור מורכב יותר, חיבור לה’ שעונה בעת צרה. באמצע יום פשוט, זה חיבור של עצם החיים לה’.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support