העולם מחבב אנשים תמימים, במיוחד הוא אוהב את כספם. התמימות נאה ונאווה, אך מי שיבקש לחצות באמצעותה את סערות העולם, לא יגיע מן הסתם אל מחוז חפצו. לא כל כך מתקבל על הדעת למצוא איש תמים מנהל עסקים ביד רמה. בעולם של משא ומתן חייבים להצטייד בחריפות, ערנות, חשדנות לעת מצוא, ושאר תכונות שאינן נמנות על תכונותיו של התמים. מאידך לאיש הפיקח מציב העולם ניסיון מסוג שונה – הוא עלול להפוך מהר מאוד חריפות לרמאות. לאבד את יושרו ולהיות לגנב.

* * *

ערמומיות מצטיירת בדרך כלל כטבע פסול, משויכת לגנבים ושקרנים. אם יאמרו לנו על מאן-דהו שהוא ערמומי, "תחמן", נסיק מן הסתם שמדובר באיש שהיושר אינו טבעו השני…

בפרשת השבוע אנו מוצאים התנהגות מפתיעה ביותר. יעקב אבינו, האיש התם יושב האוהלים, לכאורה האיש שאין לו שיח ושיח בענייני העולם, אינו מבין בעסקים ולא יודע חכמות… והנה דווקא האיש התם הזה מגלה לפתע בקיאות מפליאה בתעלולי העורמה. בתחכום רב הוא מערים על עשיו אחיו ומצליח לחלץ מידיו גם את הבכורה וגם את הברכה. על פניה התנהלות זו תמוהה, וכי מה לו ליעקב אבינו ותעלולי עורמה? האם ראוי לאיש הישר והתם לנקוט בדרכי רמייה?

ובכן, תלוי בנסיבות.

הבה נשאל להפך: האם ראוי היה במקרה דנן שלא לנקוט בדרכי עורמה? אילו לא קיבל יעקב אבינו את הברכות מיצחק, לאילו ידיים הן היו נופלות? איך יכול היה עם ישראל להתקיים כאן ללא שפע ומקום לחיות?

יושר מפוכח

יושר הוא סימן לשפיות הדעת. אדם מן היישוב מתנהל ביושר, מסתייג מרמייה. אך שימו לב מה יקרה במצב שכזה: מיודענו גילה לפתע שמישהו מבקש לנצל את תמימותו ולעשוק אותו, האם גם כעת יורה השכל הישר לעצום עיניים ולדבוק בתמימות? בוודאי שלא. כאן יתהפכו התפקידים. האיש השפוי לא יגיש את ארנקו לידי הגנב. רק טיפש יעצום עיניו מול קנוניה הנרקמת נגדו, היושר במקרה הזה מחייב לנקוט בערמומיות. "עם עיקש תתפתל", לכל דמות שפה מתאימה לה. לא על התמימות לבדה יחיה האדם, היושר אינו נקנה בתמימות גרידא, הוא תובע גם פקחות, חריפות ושימת לב למציאות.

העולם אפוא, מציב בפני הבאים בשעריו קונפליקט: תהיה תמים וישר בקיצוניות ובכל מקרה ותנוצל עד תום; תתחכם ותהיה ערמומי – ותאבד את יושרך. מה עדיף? אף אחת מהאפשרויות אינה מומלצת, יש למצוא אפשרות שלישית.

למעשה המבוכה הזו חוזרת על עצמה בתחומים רבים. ברוחניות ובגשמיות, בין אדם לקונו ובין אדם לחברו, תמיד נדרש אדם להכריע היכן לעצום עיניים, לא לראות לא לשמוע; ומאידך היכן אסור להתעלם, היכן הכרח לפקוח עין, להתחכם, להזהיר ולהתריע. כל אפשרות היא הרת גורל. מוכרחים למצוא את דרך האמת, לשמור על היושר אך לא לשגות בו ולאבד את כל הנכסים. זוהי תורת חיים, והמקום הטוב ביותר לרכוש אותה הוא בסביבתם של צדיקים. במחיצתם של אנשים שחיו כך, כמו יעקב אבינו, כמו כל הצדיקים ששילבו בחייהם חכמה עמוקה ותמימות מתוקה.

שילוב נדיר זה גנוז בחכמת התורה. התורה מלמדת מהי תמימות אמתית, חשוב להקשיב לה משום שישנם שני סוגי תמימות, האחת פקחית והאחרת אווילית. הבה נתבונן: יהודי עורך בינו לבין עצמו סיכום. הוא בוחן את מצבו הרוחני, מוצא את עצמו עולה ויורד, מנסה ולא ממש מצליח, מתחיל אלף פעמים ואף פעם לא מסיים. המסקנה עולה מאיליה: אין לו סיכוי. הוא אינו ראוי. לכאורה זו הסקת מסקנה עובדתית, הגיונית, מתבקשת. הווי אומר זהו קולה של התמימות, קולו של היושר. ברור שזו האמת ואין בלתה. אך האם זו האמת?

אמת אמיתית

כן. זו האמת של השקרן הגדול בעולם. זו אמת של עשיו. זו האמת של מי שמחפש בכל דרך איך לנשל אותך מנכסיך היקרים ביותר. נתבונן שוב: אדם בוחן את עצמו. נזכור: מדובר ביהודי שרוצה בכל מאודו להתקרב להשם. הוא עולה ויורד, כלומר הוא בתנועה מתמדת של חיפוש; הוא ניסה להתחיל אלף פעמים, למי אכפת שלא הצליח? תקשיבו, הוא ניסה אלף פעמים להתחיל, איזה עובד השם! מה כואב לאיש הזה? עבודת השם, קרבת השם, תיקון המידות, כוונה בתפילה. התמימות המדומה הובילה את היהודי היקר הזה למסקנה אומללה ואכזרית גם יחד. הוא הסיק שעבודתו איננה רצויה. הלזאת תמימות ייקרא?!

זו אינה תמימות, זו חלישות הדעת.

היצר הרע הוא יצור ערמומי, אך תלבושתו חסודה. הדרך היחידה לסלק אותו היא קורטוב ערמומיות: לרמות את העצלות, להערים על העצבות, לשקר לגאווה. בל נשכח, אנחנו מוקפים ברמאים מתוחכמים, בידינו אוצרות עתק, הרבה עיניים לטושות לנכסינו היהודיים. במקרה שכזה היושר מחייב להיות ערמומיים. התמימות האמיתית מוכרחת להיות פיקחית. כמאמר הכתוב (משלי ח, יב) "אני חכמה שכנתי ערמה". נזכור: מי שמתאמץ להשיג את הבכורה, דהיינו עבודת השם, בערמומיות דקדושה, יחלץ בסופו של דבר גם את הברכה.