'משוגע העיירה' קראו לו. מְהַלך היה עקב בצד אגודל, ומפעם לפעם מחליק את חליפתו המרופטת ומיישר את עניבתו המוכתמת בתנועה של חשיבות יתירה…

בינו לבין עצמו היה מקיים 'פגישות דחופות' בהן סיכם עם 'עמיתיו' על עסקאות חובקות עולם. לא לפי כבודו היה להתייחס לבני העיירה הנחותים ביחס למעמדו הרם; את צחוקם המתגלגל היה מפרש כבּורּות וחוסר דעה – 'מרוב טיפשותם אין הם יכולים להשיג את רום מעמדי ורוחב בינתי', היה אומר לעצמו.

בתחנה לבריאות הנפש התקשו לסייע לו; הוא לא היה מוכן לשתף פעולה; לדידו הוא הרי היחידי שעדיין נותר שפוי מכל סובביו. לאחר מאמצים מרובים הצליחו לשכנעו לקבל תרופה כלשהי.

עברו ימים מועטים והנה מיודענו גונח ובוכה, רק עתה החל לקלוט שבעצם הוא חולה. הוא מתבייש ומיצר על מצבו המר. לא, הוא עדיין לא יכול להיגמל מדחפיו ושיגעון הגדלות שלו, אבל הוא כבר מכיר בכך שהוא זקוק לטיפול.

פני הרופא האירו, "אתה בדרך הנכונה, אם הינך כבר חש בחולייך ומשווע לעזרה, הרי הגענו לנקודת מפנה חשובה, שיתוף הפעולה מצידך מובטח, וישועתך קרובה מתמיד'.

* * *

מתהלך האדם בעולם ואינו חש בשיגעונו; הוא מוצא קורת-רוח ממעמדו האיתן שנדמה לו כבלתי ניתן לערעור, ולפעמים הוא מיצר על שאין הכול מכירים בגדולתו, אך אינו מבין שבעצם כל הקלחת בה הוא נתון אינה אלא שיגעון מוחלט.

בקלילות-דעת הוא מחליף עולם נצחי, מלא תענוג מופלא מאין כמוהו, בעולם חולף, מלא ייסורים וחסרונות. הוא אפילו לא חש בהפסד הנוראי – 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג' ע"א) וככל שמוסיפים לחטוא, כן גוברת רוח השטות והוא פשוט לא קולט את הנעשה עמו, כאשר כל מעייניו נתונים רק למעמד ולהצלחה בעולם המדומיין הזה.

זוהי למעשה שרשה של גלות הנפש והגוף – "כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת" (ליקוטי מוהר"ן ח"א כא, יא). כאשר אדם אינו מקדש את עצמו – דעתו נפגמת, וכשדעתו נפגמת הוא נופל שוב לתאוות רעות, כתוצאה מכך דעתו הולכת ונחסרת, וחוזר חלילה.

רבינו הקדוש מלמד אותנו, שהדרך היחידה לעצור את המעגל הנואש הזה הוא, 'להוליד מחדש' את הדעת. לשם כך צריך אדם לזעוק אל ה'. הזעקה מולידה דעת, שבכוחה הוא מתחיל להכיר מחדש מהי תכליתו בעולם והוא מתחיל לרחם על עצמו ולהיזהר שלא יאבד את האוצרות היקרים שניתנו לו.

אך מה לעשות והחולה אינו מוכן לשתף פעולה? הוא הרי סובר שהוא בריא ואינו רואה סיבה דחופה לצאת ולצעוק, נדמה לו שדעתו דווקא רחבה היא וכי הוא משכיל לנצל היטב את החיים.

לשם כך ניתנו לנו ימי השובבי"ם הקדושים, "שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק לה' יתברך בתפלות וסליחות", כלשונו של רבי נתן.

בפרשיות אלו אנו קוראים על ירידתו של עם ישראל לגלות מצריים וגאולתו משם, כאשר המניע העיקרי לגאולה היה ה"ויזעקו – ותעל שוועתם אל האלוקים". הצעקה היא שהולידה אצל עם ישראל את הדעת האמיתית להכיר מיהו הבורא והמשגיח, ובכוח זה הם יצאו מן הגלות.

פרשיות אלו שראשי תיבותיהן "שובבי"ם" כמו קוראים אל האדם את קריאת הלב: "שובו בנים שובבים", כלומר, שובו מחולי הנפש הזה של שקיעה בעולם דמיוני (משוגע מכונה 'שובב' בלשון המקרא), והתחילו גם אתם לקחת את התרופה היעילה של צעקה אל ה' כפי שעשו אבותינו במצרים.

הסגולה הטמונה בפרשיות אלו – שלפחות נכיר בכך שאנו חולים. זה עצמו כבר יביא להמשך תהליך הריפוי; וכהמשך דבריו של רבי נתן שם: "וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי – בודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה'. ועל ידי זה יזכה להוליד הדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט, בכל אדם ובכל זמן"

(ע"פ ליקוטי הלכות, גילוח ה, ח).