תורה ועבודה

ט״ז בסיון תשע״ט

אין אדם יכול להשיג תורה ועבודה בלי לבטל מידותיו הרעות. אם כן מיהו זה ששבר את כל תאוותיו ומידותיו הרעות, ואם כן, איך בכלל נוכל להשיג השגות בתורה? לכך יש להבין את הצד השני של המטבע: אם רק מקיימים את הלכות התורה כפשוטן: הלכות איסור והיתר וכדומה, הרי כבר בזה יש משום "פרישות" ושבירת התאוות הרעות. (אז נדברו)

בתורה ל"ו בליקוטי מוהר"ן אומר רבינו הקדוש: "וזהו כלל גדול, כי כל נפש מישראל הוא מושרש בשבעים נפש של בית יעקב… בשבעים פנים של תורה… שכנגד… הם שבעים לשון, שכל לשון… יש לה מידה רעה בפני עצמה…"

וממשיך רבינו ז"ל: "וכשהנפש של בית יעקב באה בגלות תחת יד ע' [=שבעים] לשונות, היינו במידותיהם הרעים, אזי… היא כיולדת שקודם הלידה היא צועקת ע' קלין [שבעים קולות]… שכל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה אזי מנסין ומצרפין את הנפש בגלות של ע' לשון, היינו בתאוותיהן, אזי היא ראמת ע' קלין [=צועקת שבעים קולות]כי התגלות הוא בחינת לידה… כי הקליפה קודמת לפרי ומי שרוצה לאכול הפרי צריך לשבר מקודם הקליפה…"

חידוש גדול שנה כאן רבנו ואם בעולם הרי הוא חידוש, הרי גם לגבינו יהיו הדברים מחודשים ביותר אם נתאמץ להכניס את הכלל הזה בעומק נפשנו.

רבינו הק' מגלה לנו שהפתח היחיד לתורה ועבודה הן המידות הטובות, ושאם אמנם תכלית התורה והעבודה היא "ההתגלות" שמשיגים בהם, הרי על ידי עמידה בנסיון התאוות הרעות ושבירתן זוכים להשיג בתורה.

עצם ידיעה זו, שעבודת שבירת המידות הרעות מהווה תנאי מפתח בעבודת ה', כבר פותחת את הפתח להשגת התורה והעבודה.

ושמא תאמר, אם כן מיהו זה ששבר את כל תאוותיו ומידותיו הרעות, ואם כן, איך בכלל נוכל להשיג השגות בתורה? לכך יש להבין את הצד השני של המטבע: אם רק מקיימים את הלכות התורה כפשוטן: הלכות איסור והיתר וכדומה, הרי כבר בזה יש משום "פרישות" ושבירת התאוות הרעות.

בה במידה שהאדם פורש מן העולם הזה – ויהיה זה אפילו בצורה בסיסית, על ידי קיום הלכות פשוטות – כן ישיג השגות רוחניות כפי ערכו ויכין כלים להבין בתורה ובתפילה.

לא זו בלבד שאין כאן מקום ליאוש, אלא ההיפך המוחלט. רחוקים אנו מאוד מיאוש. ויותר מכך, אם היינו יודעים את ערכה הנורא והנפלא של כל נקודה טובה בשבירת התאוות הרעות לא היה קץ לשמחתנו.

כל התגברות קטנה על יצר הרע, כל התרחקות – אפילו קטנה – ממידה רעה, יוצרת כלי נפלא מאד אצל האדם, להבנת התורה והשגת העבודה.

והדברים הרי הם כמעגל החוזר על עצמו: שכשקונים דעת דקדושה כלשהי שוב ניתן יותר להתגבר על התאוות הרעות, משום שאז משיגים שאדרבא זוהי הדרך: שיהיו מידות רעות בעולם ושאנחנו נשברם, חוק קבוע הוא מן השמים – "הקליפה קודמת לפרי"! הפרי היא המדריגה הקדושה והיא עטופה בקליפה, לא נבהל ח"ו מהקליפה ולא נזרוק ח"ו את הפרי כולו בגלל קליפתו. אלא אדרבא נקלפו בסבלנות כדי להגיע לפרי עצמו – המדריגה הקדושה שהזמינו לנו מן השמים.

רבינו הק' לימד אותנו ב"ה כיצד להסיר את הקליפות הקודמות לכל פרי – על ידי התבודדות ושיחה בין האדם לבין קונו, על ידי דיבור אמת, אנחה אמיתית. וכשמתמידים בהנהגה קדושה זו, לאט לאט עוזר השי"ת ופני הדברים משתנים מרע לטוב ומחושך לאור.

ועתה לשורש דבריו של רביה"ק: "ודע שכלליות של ע' לשון היא תאוות ניאוף והוא תיקון הכללי: מי שמשבר תאווה זאת אזי בקל יכול לשבר כל התאוות".

[הרב ליברמנש האריך להביא ראיות מחז"ל ומהזוהר הקדוש לענין זה, ולא נעתיקם כאן מחמת האריכות, אלא נעבור להמשך דבריו]

רבינו הק' מתאר את כל הדברים שבתורה זו לא כדי לעורר לבנו גרידא לעזוב את המידות המגונות, אלא כדי להנחיל לנו את ההשגה הזאת טרם גישתנו לעבודת ה' ולקבוע בליבנו שזוהי הדרך העולה בית א-ל ואין דרך אחרת, ואם אמנם דרך קשה היא זו – אפשרות אחרת איננה!

ואם נרצה לומר, שאם תיקון תאווה זו הוא העיקר לכל התיקונים הרי עלינו רק לעסוק בתיקון זה ותו לא – אין הדבר כן! אלא שזהו האמצעי הטוב ביותר במידה שרוצים ומתייגעים לשבר כל תאווה ומידה רעה אחרת.

מוהרנ"ת בליקו"ה עמד על כך בהסבירו שאף כי רבינו ז"ל מגלה לנו עצות נפלאות איך לצאת מקלקולים שונים – כמו למשל מהחושך של תאוות ממון – הרי מובן שבלי תפילה, יגיעה וכיסופין לצאת מהמידה הרעה לא יועילו כל עצותיו של רביז"ל.

כן הדבר בנוגע לתאווה הכללית הנזכרת, שגם אם מכניעים אותה בתכלית, הרי מבלי שנחתור לשבר את יתר התאוות הרעות לא ישברו הם מעצמם. תועלתה של שבירת תאוות ניאוף תורגש רק בכך "שבקל יוכל לשבר את כל התאוות" אם רק ינסה האדם לשברם – אבל מוטל עליו לנסות, גם אם כבר שבר את התאווה הכללית.

כלל הדברים הוא, כמו שאמר רביז"ל: "רייסן זיך צו די העכסטע מדריגה און נישט אראפ פאלן פון די נידריגסטע" [לחתור למדריגה הגבוהה ביותר ולא ליפול מהנמוכה ביותר].

כלומר, מצד אחד עלינו לדעת שחייבים אנו ובכוחנו ובבחירתנו להגיע לתכלית השלימות בשבירת התאוות, ומאידך עלינו לדעת ולהאמין אל נכון עד כמה שגבה וגדלה כל נקודה טובה אצלנו וכל תזוזה קטנה לצד הקדושה.

כל תזוזה קלה לכיוון הקדושה והטהרה עושה רושם נורא בעולמות העליונים וכאותו ציור מאלף המובא בסוף סיפורי מעשיות בשני קוים הנמשכים ממרכזו של עיגול לכיוון קוטרו שלמרות שבנקודת המוצא – מרכז העיגול – המרחק ביניהם זעיר ממש, אולם ככל שהם מתרחקים מהמרכז, כאמור, המרחק ביניהם גדל.

כן הדבר בכל תזוזה קלה של אדם לצד הקדושה, שלמרות שכאן, בעולם הגשמי, לדעתנו האנושית הקצרה, עדיין קרוב אדם זה מאד לצד הטומאה ח"ו כי עשה רק שינוי קטן ביותר לטובה "על כל זה, שם בעולמות עליונים נתרחק כמה וכמה אלפים עולמות ופרסאות"!!! (שם)

כל נסיון קטן המזדמן לאדם נשלח לו במיוחד מן השמים אחרי שבבית דין של מעלה פסקו לנסותו בכך. וכשהאדם עומד בנסיון קטן זה, אין לשער עד כמה גרם לנחת רוח בכל העולמות העליונים הנתקנים על ידי כך – הכל בגלל נקודה אחת קטנה קרוב יותר לקדושה.

[מאידך, ובאותה מידה, יש החושבים לפעמים: וכי מהו פגם קטן, לשון הרע קטנה, ביטול זמן קטן, בעיני האדם הפשוט הרי זה כלום, "מה כבר עשיתי?", אבל שם בעולמות העליונים הדבר עושה רושם אדיר והפגם הוא עצום.]

עד כמה צריך להתחזק בכל העתקה לצד הקדושה! בזמן הזה, כשהפריצות הנוראה משתוללת בכל עוזה אין זה חידוש גדול מדי. שכן בבואנו כיום להתייגע בתיקון כללי הזה, נצטרך להתמהמה הרבה בדרכנו הק'…

ואמנם, לא מעטים הם הנופלים ברוחם מרוב ההמתנה והאכזבה, הללו ציפו בתחילה לתכלית השלימות, שאפו להגיע למדרגות המתוארות בליקו"מ או למדרגות של צדיק זה או אחר ששמעו עליו – אך לא הצליחו בינתיים, ולכשנוכחו שהעלו חרס בעמלם נואשו לגמרי ח"ו.

לא כן מי שיודע את ערך עצמו ומבין שלגבי ערכו, כל תזוזה קלה לטובה חשובה עד אין ערוך, הלה מטיב לדעת שעד כמה שזכה להתרחק מן התאווה כן יזכה להשגה נוספת בתורה שאין לשער רום ערכה ומעלתה.

וכשיודעים כל זאת – מה טוב ומה נעים כשמשיחים את כל זה לפני הקב"ה בהתבודדות…

עוד ממשיך רבינו בליקו"מ: "ובשביל זה, משה רבינו שהוא כלל של התגלות התורה… היה צריך לפרוש את עצמו מכל וכל… ובלעם שהיה כנגד משה בקליפה… הוא משוקע בתאווה הזאת ביותר…"

כתוב בפרקי אבות "כל מי שיש בו שלשה דברים הללו … עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – תלמידו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – תלמידו של בלעם הרשע" מעניין מדוע חזרו חז"ל ושאלו לאחר מכן, בהמשך המשנה, "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו – לתלמידיו של בלעם הרשע" ומה חידוש הוא שהללו "נוחלין עולם הבא… אבל תלמידיו של בלעם יורשין גיהנם".

הלא דבר הוא שרצו חז"ל לגלות בזה! אלא שבעצם יש כאן שאלה נוספת – למה רק בשלשה דברים אלו נבדלו תלמידיו של זה מתלמידיו של זה, כלום אין עוד מצוות בתורה שצדיקים נבדלים בהם מרשעים?

נראה שמדובר כאן דוקא בתלמידים טועים, המקיימים את כל התורה כולה אלא שבשלושת דברים אלו אינם מתוקנים – על כיוצא בהם פסקו חז"ל ואמרו שהם מתלמידיו של בלעם ושכל יניקתם היא מצד הסט"א.

לא כן הוא מי שיש בו שלשת המידות הטובות הנ"ל, הלה יונק את כל מהותו מצד הקדושה, מאברהם אבינו, אם כי חסרה לו עדיין שלימות בענינים שונים אחרים.

נמצא שישנם דברים שרשיים בתורה המשנים מן הקצה אל הקצה את האדם המתוקן או הלקוי בהם.

כזה הוא ענין שמירת הברית, שאם אמנם משה רבינו ע"ה הגיע לתכלית השלימות בה ולהבדיל – בלעם הרשע הגיע לתכלית קלקולה, הרי שבמידה ואחד נוטה ושואף וחותר לפרישותו של משה רבינו ע"ה הריהו יונק מקדושתו ואילו כשאדם קשור ח"ו בתאוותו של בלעם – יונק הוא מטומאתו רח"ל – – –

רבינו ממשיך: "וכשבא להתגלות התורה, אזי נעשה מההתגלות נשמות חדשות… נמצא כשהצדיק מגלה איזה דבר תורה אזי מוריד נשמתין חדתין [נשמות חדשות] לכל אחד מהשומעין התורה לפי בחינתו ותפיסתו… זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המוות… הכל לפי הכלי שלו, היינו כפי תפיסתו, תפיסת המוחין שלו, וזה הוא כלל גדול שאי אפשר לשום אדם להשיג ולתפוס בדיבורו של הצדיק אם לא שתיקן מתחילה אות ברית קודש ואזי יכול להבין ולתפוס בדיבורו של הצדיק…"

ידועה קושייתו של מוהרנ"ת בליקוטי הלכות שאם כן "נפל פיתא בבירא"! אם תורת הצדיק נכנסת למוחו של הפגום כסם מוות ח"ו האיך יוכל לקיים את היסוד הראשון והעיקרי: להתקרב לצדיק האמת, אם כל דברי תורתו מזיקים לו ח"ו מחמת דעתו הפגומה?

על זה מסביר מוהרנ"ת שהתקרבותו של הפגום לצדיק צריכה להיות תוך אמונה גרידא, "שישליך שכלו וחכמתו", ואז כשיסלק את דעתו הפגומה ויתבטל לצדיק באמונה שלימה רק אז יקבל "נשמתין חדתין" בשעה שהצדיק יגלה את תורתו.

"…וזה כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט, אך לפי בחינת כלי המקבל את האור כך נצטייר האור בתוכו… ובשביל זה יעץ בלעם לבלק להכשילם בדבר ערווה, כדי לקלקל כליהם… וכשישבר תאווה הזאת ממילא נופלים כל התאוות רעות…"

בתכלית הקדושה אחז רבינו ז"ל, עלינו להתייגע להגיע למדריגותיו. עלינו לעמול הרבה. ומי שיחתור להתקדש יבין אל נכון היכן ובמה חסר לו קדושה וטהרה, כל אחד כפי ערכו, ואם יחתור לכך יזכה סוף סוף למה שיזכה.

אך, כאמור, עלינו לפחות לדעת זאת, אנו מוכרחים לכסוף לכך, להוציא על כך אנחה אמיתית, ולהתחנן על כך לפני אבינו שבשמים.

עצם הידיעה שזהו הכלי, עצם התפילה על כך, מגלים לו לאדם כמה רחוק הוא מהקדושה ואז מתעוררים בו כיסופים גדולים עוד יותר להגיע למה שצריך להגיע.

יהי רצון שנזכה.

 

תומלל ועובד מתוך שיעורו של הרה"ח ר' נתן ליברמנש, מחשובי משפיעי אנ"ש ופורסם במדור "אז נדברו", מבועי הנחל תשמ"ג

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support