ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > שני נתיבים בדרך

שני נתיבים בדרך

ט״ו בתמוז תשע״ט

הדרך אל הבורא עוברת בשני נתיבים והיא דורשת בקיאות בשניהם: 'רצוא' – דרך העליה, כאשר הכל 'זורם' והכל הולך טוב, אבל יותר מזה: 'שוב' – דרך הירידה, שאז, דווקא אז, כאשר מוכיח האדם שאינו מתייאש, והוא מנסה לעשות עוד ועוד טוב, אז הוא מוכיח באמת את נאמנותו ואהבתו לה' יתברך

שני נתיבים בדרך אל ה'

"צריך כל אדם להרבות בכבוד המקום. וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות לו שני בקיאות: בקי ברצוא – בקי בשוב. וזה בחינת 'אם אסק שמים שם אתה'… בקי ברצוא; 'ואציעה שאול הנך'… בקי בשוב. וזה עיקר כבודו.
"וזה סוד כוונות אלול: 'הנותן בים דרך'. וזה הדרך הוא בגימטריה ב' פעמים 'יבק' שהם בחינת שני הבקיאות הנ"ל"
(ליקוטי מוהר"ן ח"א ו)

הוא צועד כבר שבועות. רגליו כבר נפוחות. גם תרמיל הגב כל כך מעיק. אבל יותר מכל מציקות לו המחשבות.

בפעם המי יודע כמה הוא מגיע למסקנה ששיטת ה'סמוך' נחלה כישלון מוחץ. 'הכנתי הכל; אוכל, שתיה, נעלי הליכה, שק שינה – רק דבר אחד שכחתי… לברר מהי בדיוק הדרך המובילה למחוז חפצי'…

אכן לא שייך, פשוט בלתי אפשרי, להגיע לאיזשהו מקום בלי דרך.

* * *

מסתבר שגם במסע הרוחני שלנו בעולם יש דרך, אלא שבשונה מהדרכים של האספלט שמחברות בין שני מקומות בלבד, הרי הדרך הרוחנית מחברת לכל נקודה שהיא בעולם, כך שכל יהודי בכל גיל ובכל מצב רוחני יוכל ללכת בה ולהתקרב לה'.

גם הדרך הזאת, ככל כביש בעולם, מורכבת משני נתיבים: אחד הלוך, ואחד חזור. אלא שכאן גם ההלוך וגם החזור מסייעים להגיע ליעד, אם רק נדע לצעוד בהם נכונה.

כבר האר"י הקדוש מלמד אותנו ש'דרך' בגימטריה 224, שהם פעמיים 'בקי' (שערכה הגימטרי הוא 112), שכן הדרך היא אמנם אחת: להרבות בכבוד ה', כמו שאמרו חז"ל: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (אבות ו, יב), אולם יישומה של הדרך הזו מתחלק לשניים, לשתי בקיאויות:

בזמנים כתיקונם עלינו לשאוף להתקרב יותר ויותר אל ה', כי עד כמה שהשגנו – עדיין "לגדולתו אין חקר" (תהלים קמד), ובהתאם צריכה להיות גם העבודה שלנו, לדעת שהדרך עדיין רבה מאד, כך שאסור לנו לנוח על זרי הדפנה.

אולם ישנו עוד נתיב שגם הוא חלק בלתי נפרד מהדרך הזו. יש זמנים של נסיגה. בזמנים כאלה לא דרושה חוכמה גדולה כדי לדעת שאנחנו רחוקים מאד מה'; החוכמה כאן היא לדעת שלמרות הכל, גם בזמנים אלה ה' אתנו, כי כשם שלגדולתו יתברך אין חקר, כך לרחמיו אין חקר.

אלה הן שתי הבקיאויות הנדרשות מאתנו – בקיאות בכניסה לעבודת ה' ובקיאות ביציאה מעבודת ה', כמו שכתוב בזוהר: "זכאה מאן דעייל ונפיק" (ויקהל ריג ע"ב).

כי רק בשעת הנסיגה, כשמתחזקים אז לחטוף מעשים טובים כמה שיכולים, מוכיחים שבאמת רוצים להגדיל את כבוד המקום ולא את הכבוד העצמי. שכן בזמן שמצליחים בעבודת ה' יש סכנה שתתגנב אל הלב איזושהי מחשבת גאווה – כפי שלימדנו רבינו כי 'תועבת ה' כל גבה לב' – גם כשהוא מתגאה בתורתו או בעבודת ה' שלו. רק בשעת חולשה, כשהסיפוק כבר ממנו והלאה ואין מי שיטפח לו על השכם, כשבכל זאת הוא משתדל לעשות מה שבכוחו – הוא מוכיח את נאמנותו לה'.

את שני הנתיבים הללו נוכל למצוא בתפילתו של דוד המלך במזמור קל"ט בתהלים, שכהגדרתו של האבן עזרא: "אין מזמור כמוהו המייסר לאדם לילך בדרכי ה' ":

"אם אסק שמים שם אתה" – בזמן עליה יש לשאוף להוסיף ולהתעלות, כי הקב"ה עדיין 'שם' – רחוק. אך גם "ואציעה שאול" – בזמן הנסיגה – הנה הוא ה', גם כאן בשאול!

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support