בפרשת תצוה קראנו על מעמדו המיוחד של השמן שממנו מאירים את המנורה הטהורה בבית המקדש. הפסוק אומר: ואתה תצוה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור, להעלות נר תמיד.

האור, אינו בא כאן לשום שימוש גשמי, כי אם למצוותו של מקום. להאיר את אורו של הקב״ה אין מאירים עם אור גשמי כי אם אור רוחני פנימי, שהרי, כמו שאמרו חז"ל, "וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" – זהו אור.

רבות מהמצות המעשיות נעשות בפעולות פיזיות, כדי להביע תכנים רוחניים פנימיים. ולא זו אף זו, שכל עולם העשיה על נתיביו ונגזריו הפיזיים והגשמיים נוצרו אך ורק בשביל מטרה עליונה זו: לכבודי בראתי, יצרתיו אף עשיתיו – כך גם הדלקת הנרות, שהיא שימוש באור הגשמי, באה כמשל על ההארה האלוקית המאירה לארץ ולדרים עליה ברחמים.

את הנר הגשמי מדליקים בשמן. ככל שהשמן זך יותר, כך האור מאיר יותר; ככל שהאור מאיר יותר – כך החושך מקפל ציוד ומתנדף… האור הגשמי הוא המטריה הכי רוחנית משלל החלקים הגשמיים שקיימים, כלומר, כשאנו רוצים לתאר משהו רוחני אנו משתמשים באור – למרות שאין לו שום קשר עם האור הרוחני.

המאור שאנו מדליקים בשמן זית זך הוא אור של מצוה, אור של קדושה, אור של התלהבות לדבר ה'. הוא אמור להיות מזוכך ומזוקק, ללא שום עוביות ועפרוריות. ככל שהזיכוך יהיה פחות – כך האור יהיה קלוש יותר, כך מאירים את אור הנשמה.

״השמן״ הוא אותו צירוף אותיות של ״נשמה״, שכן גם את אור נשמתנו אנו מדליקים באותו סגנון – שמן זית זך, להאיר עם המקום הכי זך שבנפש, עם המקומות שעדיין לא זוהמו ולא טונפו מאבק המונה של רומי, כך יאירו נרות המנורה הקדושים.

השמן הזה, כידוע, נעשה מדריסה ראשונית של קורות הבד הכבדים. אותו שמן ראשוני הוא זה שכשר למנורה, השמן השני – זה הבא בעקבותיו, פסול. אנחנו עובדים את הקב״ה עם ההתחלה, עם כוחות ההתחדשות, כאשר אנו מקישים עבודה לעבודה, כריטואל קבוע ומתמשך – עבודתנו פסולה.

אותה טיפת שמן, אותה נקודת להבה היוצאת בכוחות ההתחלה, היא המניעה את האש הגדולה שתבער כלפי מעלה. ההתיישנות, היא המעכבת הגדולה של גילוי האלוקות. עלינו לזכור זאת, שבכל יום ויום מתחדשת הארה חדשה מלמעלה, היא חבויה באפלולית המשכן הקדוש, רק בעלי הנשמה המתגעגעת יכולים להיוודע לה ולהאיר על מחשכי נפשם מניצוצי הזוהר שהיא מפיצה.

הפסוק מדגיש ״ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך״ – לא ״יתנו״ אלא יקחו. הנחת היסוד היא שאכן קיים שמן כזה, מה שצריך הוא רק לקחת ולהביא למשה… גם במובן הרעיון, השמן הקדוש הזה, הזך והנקי כל כך, קיים אי שם במעמקי הנשמה הקדושה, היהודית והטהורה, עלינו רק להיות מודעים לו, להכיר אותו, ולנסות לדלות אותו אל המטרה הנכספת – אור!

הסוד הזה של ״להתחיל מחדש״ מנקודת טיפה ראשונה, הוא סוד הקיום העקבי של עבודת השם. כל הנפילות, הנסיגות והירידות מקורן באי הזכות שבנשמה, כאשר היא מסגלת לעצמה דברים נוספים מלבד עבודת השם; באותו רגע בו האדם משתף שם שמים ודבר אחר במערכת מושגיו, הוא לא יוכל להיות מופתע אם דווקא הכוח האחר יגבר על הכוח המניע של עבודת השם, כי זו האחרונה צריכה להיות זכה ומזוקקת, נקיה מכל רבב.

כך אנו נזכה להבטחה של ״להעלות נר תמיד״, לתמידות… העליה הקבועה – היא משאת נפשנו. דווקא השמן זית זך, הוא זה שיביא גם את התמיד, את השמן הזה אנו משיגים על ידי כתיתה, כלומר, מיצוי הריכוז האפשרי למען המטרה, ללא כתיתה מספקת – לא תצא שום טיפת שמן, אף רסיס אור לא יבקע.

הרבי הקדוש מקארלין זי״ע היה אומר על מאמר חז"ל "כתית למאור ולא כתית למנחות" – אדם צריך לכתות את עצמו בשביל אור, בשביל התחדשות, ולא לכתות את עצמו למנחות – לנוח על זרי דפנת הייאוש, כלומר, ״איני מסוגל ואני הולך לישון ולנוח". השמן הזה הוא שמן של עשיה לא שמן של החדלות.

בגמרא מזוהה השמן עם החכמה, האשה החכמה שבאה מתקוע, המקום בו מייצרים שמן. החכמה האלוקית היא האנטיתזה לחוכמות חיצוניות שמחקים את התבנית, הצורה והעברת המסרים – אבל ״זה לא זה״, אנחנו יכולים ללמוד המון דברים, אבל השמן הקדוש, המוח הנקי רק הוא הכלי לקבל את האור של הקדוש ברוך הוא – החוכמה האלוקית.

הנשמה הקדושה מקורה באור האלוקי, הקשר בינה ובין האלוקות אינו נע על אותו ציר של השמנים האחרים. השכל הרוחני, שהוא סוד השמן, מוכרח להיות מוזן ממקום קדוש וטהור – כל התערבות ״בלתי חוקית״ ביצירת השמן הזה, תגרום פסילת האור המאיר, ואז נזכה ״להעלות נר תמיד״, תמיד ממש.