לשמוח בכל הטובות

שמחות רבות ושונות בעולם, אפילו באותו ענין עצמו שונים השמחים ושונה שמחתם, וכדברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ל"ג) "כי אצל סתם בני אדם אין השמחה על כל הטובות ביחד, כי יש חלוקים רבים בענין השמחה. למשל, כשבאין על חתונה יש מי ששמח מן האכילה שאוכל, דגים ובשר וכיוצא, ויש אחד, ששמח מן הכלי זמר, ויש ששמח מדברים אחרים כיוצא בהם, ויש ששמח מן החתונה עצמה, כגון המחותנים, שאינם משגיחים על אכילה ושתיה, רק שמחים מן החתונה עצמה, וכיוצא שאר חלוקים, אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השמחות יחד. ואפילו מי ששמח מכל הדברים הנ"ל, אף על פי כן אין השמחה מכל הדברים ביחד, רק מכל אחד בפני עצמו בזה אחר זה".

שמחות העולם הזה, שמחת אכילה ושתיה, כבוד וכיוצא בזה, שמחות קטנות הן, חולפות וחסרות עומק. אבל יש גם שמחה אחרת.

"אבל שלמות וגדלות השמחה הוא, מי שזוכה לשמוח מכל הטובות ביחד, וזה אי אפשר כי אם כשמסתכל למעלה על כל הטובה, דהיינו על השורש, שמשם נמשכין כל הטובות, ושם בהשורש הכל אחד, ואזי שמחתו מכל הטובות ביחד, ואז השמחה גדולה מאד, ומאירה באור גדול מאד".

שורש השמחות, למעלה מכל השמחות, הוא שמחה בה' – וכמאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים "אנכי אשמח בה'". (תהילים ק"ד ל"ד)

כמה טוב שיש ה', טוב ומיטיב, חנון ורחום, אב אוהב ודואג לכל אחד מבניו בכל רגע ורגע, ופסגת שמחתנו היא, שה' הזה, שברא את עולמו ברחמים, נתן לנו, ברואים שפלים ודלים, את הזכות העצומה לעסוק בתורתו, ללמוד את חכמתו, ועל ידי זה "לגעת" בו כביכול, להתקשר אליו ו"לטעום" את אורו.

כששמחים בו, ובתורתו, אזי נכללות כל השמחות יחד, דהיינו שמכח התורה ומכח מצוותיה הנוגעות בכל פרט ופרט בחיים, נכנס "טעם" ואור של משמעות בכל פרט בחיים.

אם אין לדברים תוכן פנימי, אלוקי, שמחתנו בהם שמחת הבל היא, שמחת תעתועי הגוף. אבל אם יש להם תוכן, וזהו התוכן המופלא שנותנת התורה לכל דבר, אזי אפשר לשמוח בכל.

אפשר לשמוח בכל, כי בכל דבר יש אלוקות. כי על ידי כל דבר וכל מצב וכל ענין שבעולם אפשר להתקרב לאין סוף ברוך הוא, כי בכל דבר יש מצוה שאפשר לקיימה, עברה שאפשר לפרוש ממנה, למוד שניתן ללמוד…

שמחת תורה, אם כן, היא היא "שורש כל השמחות" ומכוחה אפשר לשמוח בכל, בכל החיים, ובכל המעשים משום שהתורה האירה בהם ונתנה להם פשר ותוכן.

"ובשמחת תורה ושמיני עצרת, אז השם יתברך שמח עימנו, בחינת "ישמח ה' במעשיו" שאומרין אז בשעת הקפות, ואז נכללין כל השמחות יחד שתופשין התורה ושמחין עימה, כי אנו שמחין עימו והוא שמח עימנו יחד… כי אנו אוחזין התורה בשעת השמחה, להורות שכל שמחתנו הוא רק התורה בעצמה, כי כל שמחתנו הוא מצוות התורה בעצמן, שאנו זוכין לעשות, ובזה לבד אנו שמחין, שזהו עיקר שלמות השמחה" (ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות חזקת קרקעות ג' סעיף י').

מחול הצדיקים

ושמחתנו, איננה רק שמחה על מה שזכינו, על מה שהיה, כי אם גם ובעיקר כלי למה שנזכה, למה שיהיה, "כי עיקר המשכת התורה – הוא על ידי השמחה, שהוא כלי לקבלת התורה" כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים הלכות תפילת ערבית ד' סעיף ל"א) "ועל כן אז מסיימין התורה (דהיינו את קריאת פרשיותיה במשך כל שבתות השנה בבית הכנסת) ומתחילין מיד (מחדש וקוראים פרשת "בראשית") לקשר ולחבר סופה בראשה … כי כולו אחד".

"וזה בחינת ההקפות שעושין עם הספר תורה, זה בחינת מקיפים ועגולים, בחינת שמחת המחול שעתיד הקודש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, כי המחול הוא מה שמרקדין בעגול. וזה בחינת כולו אחד, שהסוף מחובר בראש, שזהו בחינת העגול, כי בהעגול אין ניכר בו ראש וסוף, וזה עיקר השמחה, שנתגלה אור האחדות, שעל ידי זה נכלל ונתחבר הסוף בראש, שזהו בחינת עגול, בחינת מחול".

כותבת הגמרא (מסכת תענית דף ל"א) "אמר עולא ביראה, אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן-עדן, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר (ישעיהו כ"ה) "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיוינו לו ויושיעינו, זה ה' קיוינו לו – נגילה ונשמחה בישועתו".

וביאר רבינו בחיי (מובא שם בפרוש ה"עץ יוסף") "שהמחול הוא עגול ואין לו ראש וסוף, ולכך המשיל תענוג הנפשות שאין לו סוף למחול שאין לו סוף".

מחול אין סופי, שמחה ללא קץ וללא תכלית. האם אנו יכולים לשער בדמיוננו ולו באופן קלוש במה מדובר? בודאי שלא, אבל משהו מעין זה יש גם לנו בעולם הזה – "שמחת תורה", שמחה בתורה האין-סופית שנתן לנו בחסדו ה' האין-סופי, וכנראה בחוש ששמחת תורה פורצת וסוחפת כל גבול, יש הקפות ראשונות, יש הקפות שניות. שעות על שעות רוקדים ושמחים בתורה.

שמחים, כאמור "על כל הטובה", שמחים שבתוך עמק הבכא של העולם החולף "הושטה" אלינו יד, כביכול, מן האין-סוף, למשוך גם אותנו לשם. לקדש, לרומם ולנשא, באמצעות מצוותיה, את כל החיים וכל פרטי הפרטים שבהם, שכך, יהפכו גם הם כביכול "אין סופיים" בהיותם משרתים את תכלית הבריאה ונעשים "כלי" לעבודתו, "מכשיר" ביד בניו אהוביו לעשות רצונו ולהתקרב אליו, גם ואפילו מכאן.

ובכל פעם שמסיימים אותה, מתחילים שוב "מבראשית", וכל "בראשית", כל התחלה בתורה, בקדושה, טעם וריח אחר להם, נקי וגבוה יותר, בכל פעם ופעם מחדש, עד אין סוף…