"ריקוד" החמץ והמצה

פסח הוא חג של גילוי אור האמונה, גילוי שאין טבע בעולם כלל. כל הניסים שקרו לנו ביציאת מצרים מעידים כאלף עדים שהקב"ה הוא המנהיג היחיד של הבירה, אשר ברצונו מתבטל הסדר הקבוע שקבע בעולם, שהוא הסדר הטבוע בטבע. ברצונו הים יתחלק לשנים עשר נתיבים ויקפאו המים בקרקעיתו כמו דרך מרוצפת ועוד ניסים שקרו על פי רצונו בקריעת ים סוף. גם בעשרת המכות שהקב"ה מביא על מצרים, הוא שוב מגלה כי ידו היא היחידה השולטת בטבע ואין מנהיג זולתו. מכאן שבפסח יש לנו הזדמנות נפלאה לגלות בתוך נפשנו פנימה שבאמת באמת אין עוד מלבדו, ולהכיר שאפילו השמש שתזרח מחר בבוקר, בעצם עושה רק את רצונו, ואם חלילה הוא ירצה שישתבשו סדרי הטבע, שום דבר לא יעמוד בפניו לממש את רצונו, מלבד רחמיו אשר בגללם הוא לא מטלטל את עולמנו. אך כדי שתוכל לחדור אמונת ה"אין טבע בעולם כלל" פנימה, עמוק אל תוך נפשנו, עלינו להכשירה להכיל בתוכה אור גדול כזה. כמו שלא נחשוב להכניס אוכל בריא ונקי לתוך סיר מלא בוץ כי קל להבין שהאוכל יהפוך ללא אכיל, כך גם לא נחשוב להכניס אור של אמונה טהורה אל תוך נפש מלאה בבוץ של "חמץ", שהוא כפירות, בלבולים ומידות מקולקלות שכן אז תתעוות האמונה ותהפוך לחמץ בעצמה.

על כן מצווה אותנו בורא עולם להכין את נפשנו ואת בתינו לקראת האור הגדול העתיד להתגלות עבורנו ואנו מוצאים את עצמנו לקראת הפסח עסוקים מעל ראש בעבודות הבירורים. אנחנו חודרים לכל מגירה וארון שכוחים בבית, מפנים את כל התרופות שבטל תוקפם ואת כל הבגדים שלעולם לא נלבש יותר, מוציאים כל גרגר חמץ מארונות המטבח בנאמנות – באותה מידה, בתקופה זו, בין אם נרצה ובין אם לא, בין אם נהיה מודעים לכך ובין אם לא, אנו עוסקים בבירורי הנפש, לנקותה מחמץ ששבת בה; חמץ שהוא קול הספיקות, המחשבות הרעות, המידות הקלוקלות, הבלבולים וחסרון האמונה – כל זאת במטרה להכין את הנפש להכיל את אור המצה אל תוכה. להכיל את הדעת המבוררת שבאמת אין שום טבע בעולם כלל ורק מלוא כל הארץ כבודו.

נראה בחוש, שמיד עם צאת חג הפורים, כשאנחנו מתחילים לצעוד לקראת חג הפסח, מיד מתעוררים "חמצים מחמצים שונים" בתוך נפשנו, בבקשה אילמת שנמצא גם בתוכם את אור המצה ונהפוך גם אותם למרכבה לקדושה. כמו שמיד עם הכנסנו לשנת האלף השישי של העולם ואנו צועדים לקראת האלף השביעי, שהוא השבת של הבריאה שהיא הגאולה השלמה, אנו רואים שמתעוררים ניסיונות אמונה ובירורי אמת ושקר באופן תכוף ונוקב יותר ויותר, וכל זאת במטרה להכין ולפנות כמה שיותר מקום לגילוי אור הבורא. כי בעצם בתוך כל מצב של הסתרה וכיסוי על האור שהוא בבחינת חמץ – נסתר לו בשקט אך בעקשנות רבה אור של מצה ואמונה המצפה לנו לגלותה.

אור שבתוך ההסתרה

רבי נתן אומר (הלכות ראש חודש ג') שעיקר יציאת מצרים היא כאשר אנו זוכים לגלות אור דווקא במקום של הסתרה בתוך הסתרה.  גילוי אור נסתר כל כך עד כדי שאנחנו אפילו לא חושבים שיש אור בתוך המקום הצר והחשוך הזה. על אותו משקל, עיקר גאולת נפשנו נעשית כאשר אנחנו מזהים שבתוך המקומות השחורים והאפלים שבנפש טמון רצון טוב וקדוש שלנו שטעה בדרך והפך להיות כאב ומשם המשיך והפך להיות כעס, טינה, קנאה, עצלות, פחד וכדומה. כאשר דווקא שם נגלה את הרצון המקורי שהפך להיות שבוי תחת הסתרת המידות הרעות ונהפוך אותו למקפצה לקרבה נוספת לבורא ולנשמתנו – נרגיש כיצד הגאולה מתפשטת בתוכנו.

לכן אומר רבי נתן על דברי חז"ל "מצה שהוציאו ממצרים טעמו בה טעם מן", שכן כאשר התעוררה בנו דעת קדושה ביציאת מצרים וגילינו שהכל התנהג כרצון הבורא לטובתנו על מנת שנגלה טוב נסתר נוסף הטמון בנו, שזה נקרא שטעמנו טעם הגאולה, שהוא בחינת טעם המן שמגלה שהפרנסה אינה אלא רק מן השמים. על כך אומר ה"באר מים חיים" (פרשת שמות) שכל מה ששלטו המצרים, דהיינו החשכה וההסתרה על נשמות ישראל, היה רק לרעתם, כי על ידי שביררו ישראל את הטוב דווקא מתוך ההסתרה, על ידי זה הפילו את מצרים – הפילו את כל ההסתרות והפכו אותם לקדושה – וזוהי עיקר הגאולה.

לכן החמץ והמצה משמשים ורוקדים בריקוד אחד, שזה בחינת "קרב יום שהוא לא יום ולא לילה". כי ההסתרה משרתת את האור, בזה שמעודדת אותו לגלות את הנסתר בה והאור מתקן את ההסתרה, בכך שהופך אותה לדעת וגילוי אור חדש.

כאזוב וכתולעת

אך המלחמה בחמץ בעיצומה ואין הוא מוותר בקלות. שורשו של החמץ הוא גסות הרוח והגאווה שעליה נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" (מסכת סוטה) בבחינת הבצק שנמצא בנפשנו, שהחמיץ ותפח וגורם לנו לחשוב שאין לנו עוד במה להשתנות, וכי אנחנו טובים ומושלמים כמו שאנחנו, ולכן לא מעודד אותנו לגלות עוד פיסת אור. כי ההסתרה אינה מגלה שהיא מסתירה משהו כלל; או שלהיפך הוא אומר לנו שאנחנו כל כך גרועים שאין לנו מה לנסות להשתנות ולגלות טוב בעצמנו. וזה, אומר רבי נתן, עיקר המלחמה בחמץ: לגלות את האור בתוך ההסתרה שלא ברור לנו שהיא הסתרה. לחשוף את ההסתרה שמטשטשת לנו את יכולת הראות, לזהות שיש כאן טוב נסתר, על ידי שהיא גורמת לנו לחשוב שאנחנו בסדר גמור ואין לנו במה להשתנות, או כאשר אומרת לנו שאנחנו כל כך אחוזים בחושך שאין כאן אור בכלל ואין לנו שייכות לאור. מכאן שבכל פעם שיעלו בנו מחשבות כאלו של שאננות והצדקת העצמי או של יאוש וראיית רק רע בעצמנו, נדע שמסתתר כאן אור חדש שמחכה שנגלה אותו.

רש"י אומר (פרשת מצורע) שנגעים באים לאדם בשל גסות הרוח (גאווה), ותקנתו שישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב, ופירושו שכאשר ההסתרה כל כך גדולה שאנחנו או רדומים או מיואשים עלינו להפוך להיות כמצה ענווה, ולקבל שכאשר החיים נוגעים בנו ומכאיבים לנו, סימן שעלינו לפשפש במעשינו ולא להאשים אחרים ובטח לא להתייאש ולומר שאין לנו חלק בקדושה ולוותר על הרצון להיגאל. כאשר נזכה לענווה של המצה נוכל להתעורר מתרדמת ההסתרה ולזהות את הקולות השונים בנפשנו. ואז נוכל לברר את קול האמת מתוך קול השקר ולהכין את הנפש שלנו להכיל אור הגאולה המתגלה בפסח.

אמירות הנפש – זה לעומת זה

כאמור, האמונה שהיא אור המצה לא יכולה לשכון בתוך נפש שמלאה במידות רעות מאחר והאמירה הפנימית של המידות הרעות שבנפשנו סותרת את אמירת האמונה. בעוד המידות הרעות כגון פחד, אלימות, קנאה, שנאה, תחרות וכדומה "אומרות" כיווץ פנימי, ריחוק וניתוק מהקב"ה ומשפעו הטוב, האמונה כולה אומרת שחרור וחופש רוחני שנובע מהישענות פנימה ולמעלה שפותחים אותנו להכיל ברכה וישועה.

בעוד שהכעס שבנפשנו "אומר" שהכל צריך להתנהג בדיוק כפי שאנחנו רוצים ולא מילימטר אחד בריחוק מרצוננו, האמונה "אומרת" שכל מה שקורה לנו הוא לטובה ובהשגחה מדויקת.

בעוד שהקנאה השנאה והתחרות "אומרות" שאין אנו שמחים בחלקנו ורוצים לקחת את חלק חברינו, האמונה "אומרת" שהקב"ה לא מקפח אף בריה ואין מלכות נוגעת בחברתה (מסכת ברכות).

וכן הפחד חרד למה שיהיה בעתיד ומנתק אותנו מכוחנו הפנימי, בעוד האמונה יודעת שכל מה שעושה הבורא לטובה הוא עושה ורק טוב ייצא לנו מכל דבר שקורה לנו.

הייאוש גורם לנו לחשוב שאין מקום לאור בחיינו ושאין לנו שייכות אליו והאמונה מחזקת אותנו להכיר שמלוא כל הארץ כבודו ואורו מגיע אף למקומות המטונפים ביותר שבנו.

האלימות "אומרת" אני ואפסי עוד, וכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, בעוד האמונה אומרת "נחנו מה", אין עוד מלבדו ואפס זולתו.

אמירה כנגד אמירה; זה לעומת זה. לכן אומרת התורה כאשר מברך יצחק את עשיו  – "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך" (בראשית כז' מ') אומר רש"י – "והיה" מלשון צער כי כשיעברו ישראל על התורה אז יהיה לו לעשיו "פתחון פה"; יפתח עשיו את פיו ואמירותיו הארסיות והממיתות יחדרו אל נפשנו ויגברו על אמירות האמת והאמונה.

ריקוד האור והחושך

באותה מידה בה ניקוי החמץ מתוכנו מכין את נפשנו לאור המצה, כך גם קורה בדיוק ההיפך – ככול שזיכינו נפשנו וזכינו לאכול מצה בקדושה ובטהרה, כך יואר אורה בתוכנו ונוכל על ידה לזהות חמץ נסתר נוסף בתוכינו שלא זיהינו אותו לפני כן. אור המצה, שהוא אור האמונה ורפואת הנפש, יאיר אל תוך הסדקים והחרכים שבנפשנו ויגלה לנו עוד רובד של חמץ שקיים בתוכנו, אשר הצליח להסתיר את האור מאיתנו; מגלה עוד מקום בו חשבנו שאנחנו מושלמים ונפלאים ולא זיהינו שגם שם מסתתר לו נתח אור שבוי תחת חמץ של "מושלמות" או להיפך נגלה עוד פיסת ייאוש שמסתירה את הדרך אל החופש.

כי לא רק מעשים רעים ומידות מגונות מסתירות אור תחתיהן, אלא גם חמץ יכול להיות חמקמק ונעלם מן העין ולהסתיר את האור תחת אמתלת "צדקנות". למשל אם נרצה לעשות רצון הבורא, ומתוך כוונה טובה נגיע לידי לחץ וחרדה שיהפכו אותנו לעיוורים לעצמנו ולאחרים – אפילו אם כוונתנו טובה היא אחוזה תחת הסתרת החמץ, המשדר בנפשנו לחץ וחרדה ובכך אנו מאבדים את הדרך לעשות רצון הבורא. מאחר ועבודת הבורא האמיתית צריכה תמיד לבוא מתוך שמחה ורחמים ככתוב "על אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כח). אמנם מטרתנו לעשות רצון הבורא היא קדושה ונעלה אך החמץ החמקמק הצליח לבלוע אותה ולהסתירה תחת שליטתו.

מכאן שככול שנזכה ליותר אור של אמונה וידיעת הבורא, נוכל לזכות לזהות עוד הסתרות סמויות וחבויות יותר שבנפשנו ולהציל עוד פיסות אור ששבויות תחתיהן אשר הן יאירו את נפשנו יותר ועל ידי כך שוב נזכה לראות על ידם עוד רובד של הסתרה ולשחרר עוד פיסת אור וכן חוזר חלילה עד שנתקרב יותר ויותר אל הקדושה ולגאולת נפשנו.

על כן הבה נתעודד ונשמח בעבודת הניקיונות הנפשיים והגשמיים שעתה אנו עוסקים בהם, ונזכור שעם כל צחצוח שבנפש ובבית, אנו מפנים עוד מקום לאור שבתוכנו להתגלות. וכן באותה מידה אף לא נתייאש אלא נשמח כאשר גילוי אור חדש בתוכנו יהפוך אותנו לערים יותר לקיומו של "לכלוך" שלא זיהינו קודם – כי דווקא בדרך זו נזכה לטעום במצה של פסח את טעמו של המן שאותו טעמו אבותינו ביציאת מצרים.