העיניים של היהודי הן מכשיר רוחני רב עוצמה, ובשימוש נכון יש בכוחן לקדש ולתקן כל דבר שבעולם, רק על ידי ההבטה בו.

"מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית" (תהלים קד). בכל דבר ואירוע שבעולם יש חכמה אלוקית, והוא נברא בצורתו ובצביונו כדי למלא את התפקיד המסוים המיוחד שלו שיוביל לגילוי כבוד ה' בעולם. אלא שהחכמה האלוקית הזאת נסתרת, כך שבמבט שטחי נדמה שאדרבה, העולם ומלואו מלא תאוות ומידות רעות, ואילו כבוד ה' לא נראה בבריאה.

עלינו אפוא להאמין, שאכן יש קדושה נעלמת בכל שאנו רואים, על אף ההסתרה והכיסוי, או אז נזכה גם להבין ולהרגיש זאת. שהרי על ידי האמונה זוכים אחר כך גם לדעת בשכל, כמו שנאמר "וארשתיך לי באמונה – וידעת את ה'" (הושע ב' כב), כך שהקדושה הזו תבוא אל שלמותה ויעודה, לקרב אותנו אל השי"ת.

העין – האות עי"ן – בגימטריא שבעים, שכן האמונה היא, לפי הקבלה, המידה השביעית (אמונה מקבילה לספירת המלכות), ולכן שבת שהיא יום האמונה הינה השביעית במספר הימים.

החכמה היא עשר, כידוע בספרים שהאות יו"ד, שהיא בגימטריה עשר, מרמזת על החכמה, ככתוב: "אז ישיר משה" ופירש רש"י "יוד על שם המחשבה נאמר" (שמות טו א).

שבע פעמים עשר הם שבעים (אמונה כפול החכמה). לאמור, כי על ידי האמונה והחכמה זוכים לעין קדושה שרואה את כבוד ה' בכל דבר ועל ידי זה מעלים את כל הבריאה מן החול אל הקודש.

ענין זה מרומז גם בפסוק (שמות כח לו): "ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה'". ציץ – מלשון הצצה. ללמדנו שכאשר שמקדשים את הראיה, זוכים לפתוח את הקדושה החתומה בכל פרט שבבריאה.

(ע"פ ליקו"מ ח"א, צד)