מאת: הרב ארז משה דורון

אני הנני של רבי נחמן מברסלב, של רבי נחמן מברסלב שלי.

רוצה אני לצעוק זאת, לספר על כך, להגיד לאנשים. התדעו? אני, כל מי שאני, כל כולי עם הטוב שבי ועם הלא טוב, עם הרגישות ועם האטימות, עם הידענות ועם הבורות, עם ההצלחות ועם הכישלונות, עם מה שיש בי ומה שאין בי, עם הישגיי וחסרונותיי וכאביי ורגעי בדידותי ותקופות אושרי – הכל באשר לכל שבי – של רבי נחמן מברסלב הוא. לבלי הותר שריד ופליט.

כל חיי, כל מעשיי, כל מחשבותיי, כל רצונותיי, כל מצוותיי, כל אהבותיי – הכל שלו.

תאמרו: ומשלך אין לך כלום?

יש לי. הרבה מאוד, חלקים נרחבים ובלתי מיושבים, בלתי מעובדים, בלתי מצמיחים – שדות בור ואבני נגף, אלא שלא שלי הם עוד, כי מסרתי אותם בקניין גמור לרבי שלי. רבי נחמן מברסלב.

ומנין לי שנאות לקבלם?

יודע אני. מפני שנאות לקבל אותי בעצמי. ונאות שאמסור בידיו כל דבר ובלבד שתהא מטרתי לשם שמיים. כן, כל הארציות, הקטנוניות, הבלבול, הטעויות והשגיאות. הכל לשם שמיים – רוצה אני שיהפוך הכל להיות כזה.

רבי נחמן מברסלב, הרבי שלי, הוא שלימדני לומר מילים כאלה, לחשוב מחשבות כאלה ולהאמין שניתן לעשות כזאת בעולם כזה. הוא זה שאחז בידי והביט בי ולחש אל תוך לבי: יש עניין, שנתהפך הכל לטובה.

ה-כ-ל.

אני מאמין.

אני מאמין – כי הלב הפועם אצלי בחזה ממנו הוא.

מקודם לכן, אין אני יודע מה תקתק שם, בתוכי, אולי היה זה מנוע, אולי שעון מכני שמניע את גלגלי המכונה הקרויה גופי וקרויה חיי.

אבל לב חי ונושם, לב חש ומרגיש, כוונתי לאמור – לא היה בי.

את הלב שבי היום, עם גווניו המתחלפים, עם עומקו ושינוייו – רבי נחמן מברסלב שלי, הוא ששתל בי. על כן אין שום תמיהה על האהבה שאני אוהב אותו. על התודה שאני רוחש לו.

ועל שאת החבל הקושר בינינו קשרתי ממש שם, בלב עצמו, ומכאן יודע אני שלנצח אין אנו נפרדים עוד.

בעולם הזה ובעולם הבא ולימות המשיח ולתחיית המתים ולסוף כל הזמנים – שלו אני והוא שלי.

אינני תמה לאהבה הזאת שאני אוהב אותו ולתודה העמוקה והנוראה שאני חב לו, רק מתגעגע אני לגעת בהן לעיתים קרובות יותר.

ויש לי ביטחון פנימי שלם וגמור, שבקרוב מאוד ניפגש, ואז אראה עין בעין, את אשר אני מאמין בו כעת, אראה ממש, בשתי עיני אלה, שכעת עוד אינן מבחינות בדבר.

* * *

רגעי הבדידות רבים בחיי.

לעיתים חושב אני – אל הרבי או אל אנשיו אני מתגעגע. אל דבריו, אל שיעוריו, אל תלמודו.

לעיתים חושב אני – לקרבת אדם לחלוק עימו מתגעגע אני, להסביר למישהו היכן אני בעולם, ומה האמונה הנוראה המקננת בי.

אבל באמת, מתגעגע אני לספר על כך לעצמי. לשבת טבול כולי באושר הזה הנצחי שאין לו סוף ואין עליו שום איום כלל. לזכור, שעם כל קטנותי, אפסותי ומיתת הלב המתמדת שלי – עם כל זה, הרבי שלי מוביל אותי.

הרבי שלי מוביל אותי ואין רגע אחד של חיי שאינו קשור אליו, אין פעימה אחת בלב שהוא שתל בי – שנשמטת מתיקונו.

אין לשער את דלות רגעיי. אין לשער את ריקות פעמיי, אין לשער את קטנותי, את געגועי, את בדידותי.

אין אני מרגיש מה נעשה עימי, רק יודע שנעשה עימי דבר מה ללא הרף.

רוצה אני להיתקן. זמין אני שתהיה לי, ביום מן הימים, איזו הוויה.

אבל גם בטרם אהיה, גם אם עדיין איני באמת קיים, קיום אמיתי, חי, נושם, ראוי, גם אז – הוא הרבי שלי, הוא יודע אותי לכל נימי וגידי לבטי. הוא מטפל בי, הוא רופא אותי.

לעיתים, מתוך כאב של בדידות רוצה אני לצאת ולצעוק בקול רם, להשמיע בפי כדי שתשמענה אוזני, וישמעו כל מכרי ויודעי – של רבי נחמן אני, התדעו?

כל כולי, עם כל מה שבי, לעולמי עולמים ולנצח נצחים. ולכן – יש לי תקוה!

יום אחד, הכל ישתנה כאן לגמרי. יום אחד אדע מה פעולה פעלתי כאן, בתוך הרגעים הריקים למראית עין. יום אחד ייבנו כל חורבותיי, אתם תראו! כי הרבי שלי מטפל בי.

בינתיים אין לראות כאן דבר, אבל הכל הולך ומתרחש וקורה עכשיו, עכשיו ממש. אמיתי יותר מכל הייאושים, קיים יותר מכל הדמיונות.

יום אחד תזרח השמש על כל החושך שלי, על כל התהומות שלא ידעתי לקרוא להם בשם, על כל אזורי הדמדומים שלי, על כל המדבריות הלכתי בהם לאיבוד, על כל חלקי נפשי שקוראים לי לעזרה מתוך בדידותם האיומה.

רבי נחמן שלי – עליו אני סומך. לא על עצמי. הוא האיש האחד שיודע אותי לגמרי, בלי מסווה ובלי תחפושת, ואינני מתחבא מפניו, אינני מסתתר. הוא האיש האחד שיודע אותי עד עומק תוכי. לידיו מסרתי מה שאני יודע על עצמי, וגם את כל מה שאין לי בדל ידיעה על אודותיו.

הכל נתתי לו.

והוא לוקח אותי. מן כוח כזה נתן לו בורא העולם, לקחת אותי בזרועותיו, להחיות את לבי, לעורר אותי משנתי העמוקה, ולקרוא לי באופן ששומע אני את הקריאה ונע על מקומי באי שקט.

הוא יודע את הדרך, ובעקבותיו אני בא

עמוק יותר

ועוד יותר עמוק,

אל אור האלוקות

שבתוכי.