חשבתם פעם על דמותו של בלעם? צר העין הנבל, שרואה היימישע יודן ומתפוצץ מזעם… שיא השיאים של הטומאה הגדולה שבעולם. כי הרי מהי טומאה? הריחוק מהשם יתברך. הסתרת אור הקדושה ומציאות של רוע נוצר בחלל פנוי מאור וטהרה – הנציג לכל זה הוא בלעם.

המדובר הוא, שלא תטעו, באדם שקיבל שדר מהשם יתברך, נביא השם! עובדה שלא מצביעה במפורש על 'ריחוק' מהשם, ההיפך, מי קרוב יותר לה' מאשר נביא שה' בעצמו מביא דרכו מסרים שמימיים?!

ואף על פי כן… בלעם הרשע, שהחטיא את הבריות בגרוע מכל, והטיף לפריקה מוסרית מוחלטת, מתוך תכנית מסודרת האמורה לגרום איבוד קשר החיבה בין ישראל לאביהם שבשמים. מזעזע!

המעניין שבסיפור הזה, שהקללות הנמרצות של שתום וצר העין הזה נהפכו לברכות, כלומר, עוד בפיו של הרשע נעצרו המילים, ויצאו החוצה כברכות מפליגות, שבחים נפלאים לעם הנצחי, מה המסר מכל זה?

יש להניח, כי כאשר תכנן בלעם את קללותיו, הוא העמיד להן בסיס ריאלי. הוא התכוון כנראה, לקלל את ישראל בקללות 'אמיתיות', לא בדברים חסרי שחר, נמצא איפה, כי היו דברים לא נעימים בעם הזה, שאליהם מיקד את מבטו העוין – אם כן, איפה, מה התחולל שם, איך 'התפשל' הענין של בלעם ובלק?

עם ישראל, הוא עמו של בורא העולם, קללה המכוונת למול הקומה השלימה של השכינה הקדושה – נשמות ישראל, היא התגרות מכוונת בבורא הכול, אין עונש גדול מזה, המוכן ל'בלעמים' למיניהם, הרואים בעין הרעה את ההתפתחות של העם הקדוש השוכן לשבטיו.

הטומאה של בלעם יש לה כוח להתפשט בעולם, אבל רק עם גבול מסויים, הוא נקצב באיזשהו תחום, שמעבר לו אין לה רשות להתפשט, את זה לא ידעו בלק ובלעם, שיהודי, טמא ככל שיהיה – יהודי הנהו, ובאיזה מקום עלום – עוד טהרתו בו.

כך קורה, שקללות ארסיות, מבית מדרשם של נביאי עמים, רעים וחטאים, אשר כשלעצמם, כוח גדול להם, לחולל חורבנות והריסות, אך כשמופרחות לחלל העולם – בו יש רק שליט אחד, הן נמסות והופכות את עורן לברכות נפלאות, שמכוננות את העם הזה – עד ימינו.

הגמרא מציינת את העובדה שמרוב אהבתו של השם לעמו, הוא לא זעם באותם ימים, 'זעמו' של השם הוא הרקע ליצירת הרוע, וכשזה לא היה לא היה מקום לקללות לחול, האיש שתום העין נדהם להיווכח איך ברכות נצחיות קולחות מפיו ללא יכולת שליטה, כי יש רק שליטה אחת – שליטתו של אלוקי ישראל.

גם במישור האישי של כל אחד מאתנו, יושב לו בין מפתחי הלב בלעם קטן ורע, מקלל וסוטה, את רוע טומאתו הוא מבקש להשחיל בתוך לב ישראל, שהעין שלנו, זאת היהודית, תראה רעה בשבטי ישראל, שאנו נמצא את עצמנו בקלחת של מחלוקות וחילוקי דעות גועליים, המשמיטים את הקרקע עליה אנו יושבים, הקללות אינן של בלעם עכומ"י זר, אלא של הרוע אותו אנו מייצרים השכם והערב.

בנוסף לרוע הזה, אנו מרגישים חידלון וייאוש, חשבנו פעם, שהנה עם יצא ממצרים, והכל יהיה כבר כל כך טוב, והנה עיניו הרושפות אש שטנה של בלעם הפרטי שלנו, ברגע אחד של חולשה אנו צוללים לתהום הנשיה, אין כלום יותר, הכל שייך לעבר, מה קורה לנו, תוהים אנו בעצב…

התשובה היא פשוטה עד מאוד, יד כוח גדול לבלעם הזה, הפרטי שלנו, אפילו אימתני משהו, זה נכון – אבל עד גבול מסוים, מוגבל עד מאד, כי ברגע שהקדושה תפרוץ החוצה, ממעמקי הסתרתה – היא תגבר, תדאה על גבי ענני החושך, ותכונן אותנו למשבצת היהודית המתאימה לנו.

הבלעם שלנו, יתחיל לברך! הכוחות הרעים שייצרנו בתוכנו, ייכנעו בפני אור הקדושה המפעם בקרבנו ומבקש להיחלץ החוצה, כי אי אפשר להרוס את הקדושה הרס של ממש, הכל רק משחק בנדמה לי, ביום המבחן, יתגלה האור הטהור שלא נותן לבלעם גישה פנימה.

מה עושים בשביל זה? כוח של תפילה וזעקה להשם יתברך! הכוח שלנו אינו אלא בפינו, ביום בו נפנים באמת כי קיים בקרבנו אור מתוק של אהבה ויראה, נתקומם כבר מעצמנו על הפשע הנתעב הזה שאנו עושים לעצמנו – לזהות את עצמנו כבלעמיים מושבעים בעוד שאנו ההיפך הגמור מזה. אנו המבורכים על ידי קללת בלעם, שזה החידוש הגדול ביותר שקיים בבריאה – שכוח הרע מסכים עם הטוב, והניצחון מובטח לכוח הקדושה.

ולצד כל זה, עלינו לזכור כי בלעם קיבל את כוחו הרוחני מן השמים… וכך גם הכוח הפנימי שלנו שמסית אותנו ליפול ממדרגת הקדושה – כוח שמימי הוא זה, איננו יכולים ללחום עם השמים, עלינו רק להכניע ראש ולבקש רחמים, כי באותו רגע שאנו מזהים את האוירה כנטולת זעם השם, אנו נדבקים בשורש הקדושה הטמונה גם במוטיבים הבלעמים שלנו, ובטיפול שורש חרוץ, נצליח למגרם, אמן.