ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > קירוב רחוקים – א

קירוב רחוקים – א

ז׳ באדר תש״פ

על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים * כוחו של יחיד * התועלת למקרב הנפשות * התענוג הנגרם לקב"ה כביכול על ידי קירוב רחוקים * הדרכות רביז"ל בעסק הקירוב * עובדות מאנ"ש ועוד | מאמר ראשון

על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים * כוחו של יחיד * התועלת למקרב הנפשות * התענוג הנגרם לקב"ה כביכול על ידי קירוב רחוקים * הדרכות רביז"ל בעסק הקירוב * עובדות מאנ"ש ועוד | מאמר ראשון

הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. (אבות א')

אחד מעיקרי חסידות ברסלב, בו עסקו אנ"ש בכל הדורות היה קירוב רחוקים. הרחמנות הגדולה שיש בה, בדרכו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, באה לידי ביטוי נמרץ ברחמנות הגדולה שריחם על עוברי עבירה, בהיותם שקועים ברע ח"ו.

הרחמנות הגדולה שהביא רביז"ל לעולם, על הנשמות "דאזלין ערטילאין" ( – מתהלכים 'עירומים') בעולם הרוחות, שם סובבות נשמות בלי לבוש רוחני ומצטערות צער הרבה; הרחמנות הגדולה שהביא רבינו ז"ל לעולם, על ידי דברי תורותיו הנותנים תקווה טובה לפושעים, ומחזיקים בידי חטאים בדרכם אל התשובה; ומעל לכל, הנהגתו הרחמנית מאז עד היום, בבחינת "כי מרחמם ינהגם" (ישעיה מט), עשתה תלמידים ותלמידי תלמידים, ההולכים בדרך קדושה זו שהרבתה בעלי תשובה בישראל, כפי שיסופר להלן.

בתורה שלימה המופיעה בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה ז'), מוצאים אנו את ההגדרה האמיתית של המנהיג לאמור: "כי מרחמם ינהגם, היינו, מי שהוא רחמן, הוא יכול להיות מנהיג. וצריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות… ורחמן כזה, הוא רק משה רבינו… כי משה רבינו היה לו רחמנות באמת על ישראל ומסר נפשו בשביל ישראל… כי עיקר הרחמנות היא, כשישראל עם קדוש נופלין ח"ו בעוונות ר"ל. כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות… כי מי שיודע קדושת ישראל… הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם. וע"כ, כל היסורים שבעולם, אינם נחשבים למשאוי, כנגד המשאוי הכבד של עוונות ח"ו ר"ל… וזהו עיקר הרחמנות, לרחם על ישראל עם קדוש, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות. ועל כן, משה רבינו ע"ה, בכל עת שנפלו ישראל באיזה עוון, היה מוסר נפשו עליהם, והתפלל בעדם".

בכך הגיע משה רבינו למדריגת מנהיגותו, ובכך זוכה כל צדיק לדורות להקרא בשם מנהיג אמיתי בחינת "משה". לפי דברי הזוה"ק, הרי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", היינו: בכל דור ודור ישנו מנהיג שהוא משרשו של משה, כי על כן, היה זה רבינו הק' רבי נחמן מברסלב זיע"א, שרחמנותו של משה בולטת בכל שורה ושורה מתורותיו הקדושים שגילה.

ואמנם, באותה תורה – "כי מרחמם ינהגם" – מאריך רבינו לבאר, עד כמה חשוב לרחם על ישראל ולהעמיד מהם תלמידים ההולכים בדרך האמת, בהדגישו, שלא רק מידת רחמנות היא זו "לדבר עם חברו ביראת שמים", אלא "שעיקר התענוגים והשעשועים של השי"ת… כשעולָה למעלה העבודה מעולם השפל הזה". לפיכך כה חשוב הוא להעמיד תלמידים בעולם הזה, שכן אף לאחר מות הצדיק, המנהיג, עיקר שלימותו הוא, שהשאיר "בן ותלמיד" בעולם, ההולך בדרכיו.

על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים

כמה וכמה תורות יש בליקוטי מוהר"ן העוסקות בצורך לעסוק בענין קירוב רחוקים. אלא שבספר חיי מוהר"ן (פרק עבודת ה' סי' צ"ו) נמצא הדבר ברור ומפורש: "כמה פעמים היה מדבר הרבה עימנו, והזהיר אותנו מאד לקרב נפשות להשם יתברך – להשתדל לדבר הרבה עם בני אדם כדי לעוררם ולהשיבם ולקרבם להשי"ת" – כך כותב מוהרנ"ת שם, והוא מוסיף לספר, שפעם אחת בליל מוצאי שבת "הוכיח אותנו [רבי נחמן] מאד כמה שעות על ענין זה, וסיפר אז הרבה מענין זה". ובכלל "האריך לדבר עמנו כמה וכמה פעמים מזה, וזירז אותנו לזה מאד, בכמה מיני לשונות. וכמה פעמים היה מבזה אותנו בבזיונות על שאנו מתעצלים בזה, ופעם אחת קרא אותנו 'עצים יבשים', על שאין אנו מולידים נפשות שיתקרבו להשי"ת על ידינו".

זוהי אפוא האזהרה היותר גדולה של רבינו ז"ל לאנשיו: לעסוק בענין קירוב רחוקים. בהזכירו את דברי הזוה"ק "זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו', וקוב"ה משתבח ביה בכל עלמין" ( – אשרי מי שאוחז בידי החייב וכו' והקב"ה משתבח בו בכל העולמות).

קטע חשוב מתוך הזוהר הק' על חשיבות הענין לעסוק בענין קירוב רחוקים, מופיע בפרשת תרומה: "ההוא זכאה, בעי למרדף בתר חייבא… בגין דיעבר מניה ההוא זוהמא ויתכפיא סטרא אחרא… ודא איהו שבחא דאסלק ביה יקרא דקודשא בריך הוא יתיר משבחא אחרא, ואסתלקותא דא יתיר מכולא… תא חזי, כל מאן דאחיד בידא דחייבא ואשתדל ביה למשבק ארחא בישא, איהו אסתלק בתלת סילוקין, מה דלא אסתלק הכי בר־נש אחרא. גרים לאכפייא סטרא אחרא, וגרים דאסתלק קוב"ה ביקריה, וגרים לקיימא כל עלמא בקיומיה, לעילא ותתא. ועל האי בר נש כתיב 'בריתי היתה אתו החיים והשלום', וזכי למחמי בנין לבנוי, וזכי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, עאל בתריסר תרעי ולית מאן דימחי בידיה. ועל דא כתיב: "גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" – – – ( – צדיק זה, צריך לרוץ אחרי הרשע… כדי להעביר ממנו את הזוהמה ושתכנע הסטרא אחרא… וזהו השבח שבו מתעלה כבודו של הקב"ה יותר מכל שבח אחר, ועילוי זה גדול מהכל… בוא וראה, כל מי שאוחז בידי הרשע, ומשתדל בו שיעזוב את דרך הרע, הריהו מתעלה בשלש עליות, מה שלא התעלה כך אדם אחר. גורם להכנעת הסטרא אחרא, וגורם שיתעלה כבוד הקב"ה, וגורם שיתקיים כל העולם בקיומו, למעלה ולמטה. ועל אדם זה כתוב "בריתי היתה אתו החיים והשלום". וזוכה לראות בנים לבניו, וזוכה לעולם הזה ולעולם הבא, נכנס בתריסר שערים ואין מי שימחה בידו. ועל זה כתוב: "גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד).

הרי שלדברי הזוהר חובה היא על הצדיק לעסוק בזה, ובכך הריהו מענג ומכבד את השי"ת יותר מכל, ולא עוד אלא שהוא בעצמו זוכה בשל כך למדריגות גדולות ביותר בזה ובבא.

ואף בדברי חז"ל, בגמרא ומדרשים מצינו שאבותנו היו עוסקים בכך הרבה. בראש וראשונה, ידוע מאמר חז"ל על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שאברהם אבינו ושרה אמנו ע"ה עסקו לעשות נפשות – להכניסם תחת כנפי השכינה. וכל מטרת הכנסת האורחים של אברהם היתה בעיקרה, כדי ללמד לבני אדם את דרך ה'; כשהיה איש סועד אצלו היה מסביר לו, עד כמה עליו לשבח למי שהאוכל שלו. וכך היה משפיע על בני האדם להכיר במי שאמר והיה העולם.

"והיה ברכה" אמר הקב"ה לאברהם, ואף על כך אמרו חז"ל בבראשית רבה ל"ט: "קרי ביה 'בריכה' מה בריכה זו מטהרת את הטמאים אף את מקרב רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים". לאמור: כל עיסוקו היה, לקרב רחוקים.

מידת החסד היתה בו באברהם, ולכן ריחם כל כך על הבריות וקירבם להשי"ת. ואכן, מידה גדולה של רחמנות ואהבת הבריות צריכים לכך, לקרב את הבריות לתורה.

ולא לחינם קישר התנא בפרקי אבות את אהבת הבריות שבאהרן הכהן ל"מקרבן לתורה", שכן, כדברי רביז"ל, זוהי אהבה, זוהי רחמנות, להוציא את ישראל מן העוונות.

על מאמר זה בפרקי אבות, מביא הרע"ב את דברי התנא באבות דרבי נתן: "כיצד היה אהרן … מקרב את הבריות, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו, ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש, ואומר: 'אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים, כמה היה מתרחק ממני', ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב): בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".

הרי, שעל ידי אותם פנים צהובות, מבלי לדבר אפילו, קירב אהרן הכהן נפשות רבות אל תחת כנפי השכינה. (עיין בתוי"ט שמקשה ע"כ ממאמר נתאי הארבלי שאמר "ואל תתחבר לרשע" ותירץ מאבות דר"ן פי"ב, שם כתוב שרק נתן להם שלום ולא התחבר עמם ח"ו. והוסיף, שכ"כ הרמב"ם. ואגב, גם בדברי רביז"ל בענין לימוד זכות על רשעים יש סתירה מספר המידות שם שלל ללמד זכות עליהם, והדברים מיושבים בביאור הליקוטים על תורה רפ"ב) שכן, קשר הדוק יש בין אהבת ישראל אמיתית, לבין העסק בענין קירוב רחוקים.

גם על יעקב אבינו ע"ה דרשו חז"ל בב"ר פ"ד את הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", שהיה עוסק בגיור גרים וקירוב נפשות רחוקות (מובא בליקו"מ ח"א רכ"ח). "וזה 'אלה תולדות יעקב יוסף' (הנסמך לפסוק וישב יעקב הנ"ל), היינו שיוסף הלך בדרך אביו, והיה עוסק גם כן לגייר גרים ולקרב הנפשות הרחוקות… וזהו 'והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה' וכו', שהם בני השפחות, שהם בחינת משפחות הירודות בישראל, שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם… וזהו, והוא נער… ופירש רש"י שהיה עושה מעשה נערות וכו', כי הצדיק האמת, בעוצם חכמתו, מוריד את עצמו אליהם כ"כ, עד שנדמה כאילו עושה מעשה נערות… אבל כוונתו רצויה להש"י לבד, בשביל לקרב הרחוקים להש"י שאי אפשר לקרבם כי אם על ידי זה (ליקו"ה השכמת הבוקר ד' טז).

ולא רק אבותינו הראשונים עסקו בכך, גם הבאים אחריהם, נביאי ה', כל עסקם היה לקרב את ישראל לעבודת השי"ת, ולכך לא חסכו עמל. בתתם את גוום למכים ולחיים למורטים, ריחמו הנביאים על ישראל ורצו למונעם מן העוון ומן העונש הצפוי להם על כך, ולכן העתירו דברים רבים כל כך על לב ישראל.

הלא כן אמרו חז"ל בפסיקתא רבתי מ"ד: "כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה", בהוסיפם שבעיקר התייחד בזה הושע הנביא, שלימד את ישראל אף את דרכי התשובה בפרטיות "הושע אמר עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם, שובה ישראל, קחו עמכם דברים ושובו… והושע אמר לישראל 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' – עד שנתון במידת רחמים עשו תשובה, כי הקב"ה רחום וחנון, ורוצה בתשובה, עד שלא ימתח עליכם מידת הדין".

כל כך דיבר הושע על לבם, כדי שיחזרו בתשובה. ולא עוד, אלא שלימדם את דרך התפילה בתשובה – 'קחו עמכם דברים', שאת זו אמנם לימד גם רביה"ק, בגלותו את רחמי השי"ת עד היכן מגיעים, כהושע בשעתו.

ואף חכמינו ז"ל, תנאים ואמוראים עסקו בכך. כמו למשל ר' זירא, שהיו לו שכנים בריונים, והיה מקרבם כדי שיחזרו בתשובה (ואם כי הקפידו עליו רבנן, יתכן שחלקו על דרכו עמהם, אך בוודאי לא על מה שהשתדל בכך שיחזרו בתשובה) ואמנם לבסוף חזרו בתשובה.

את אחרים מקדמונינו מצאנו מתפללים על הרשעים שיחזרו בתשובה, ויש אשר ערכו נסיעות מיוחדות לשם כך, כמו שכותב מוהרנ"ת בחיי"מ שם: "וגם היה רצונו, שיסעו נסיעות בשביל זה, כדי לדבר עם בני אדם". בהקשר זה, הלא ידועים דברי חז"ל בגיטין (דף נז) על הפסוק 'וילך אלישע דמשק', "למה הלך? שהלך להחזיר לגיחזי בתשובה", עד דמשק נסע אלישע הנביא, וכל זאת, במטרה להחזירו לגיחזי בתשובה.

וגדולי החסידות, תלמידי הבעש"ט, כלום למודעי אנו צריכים, על נסיעותם הרבות וטלטוליהם בדרכים, למען קירוב נפשות לתורה ולמצוות?! ואין כאן המקום לספר את הסיפורים הרבים המסופרים בהקשר זה. אך יצוין, שהיה זה אחד מיסודותיו של הבעש"ט הקדוש, שכל עסקו בעולם התחיל והיה, לקרב נפשות לאביהם שבשמים. וכך אמנם נמסר לו מפי אליהו הנביא: "כשיפוצו מעיינותיך חוצה", אז תהיה הגאולה השלימה.

כוחו של יחיד

על כוחו של איש אחד לחולל מהפיכה רוחנית בעולם כולו, וביחוד בעם ישראל, אין כל חולק. אחד ויחיד עם רצון עז לקרב נפשות לעבודת השי"ת, מסוגל להביא את הגאולה השלימה ממש. דומה אפילו שאין צריך לכך ראיה, תולדות ישראל הוכיחו זאת. שמענו על הבעש"ט הקדוש, שמענו על רבינו הק' ושאר גדולי החסידות, שבעוז רוחם קירבו אלפים ורבבות לעבודת השי"ת, ודורות דורות, גדלים ויגדלו על ברכי שיטותיהם ודרכיהם בקודש.

אך כבר העיר רבינו ז"ל באחת מתורותיו, שיש לו לאדם להאמין בעצמו, בכוחו ובאפשרותו הרבה, לעשות חיילים בתורה ועבודה, ושלא ישכח מגבורתו שהאציל עליו הבורא יתברך שמו.

בתורה אחרת מביא רבינו ז"ל את מאמר חז"ל: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי", ומוסיף, שמשום כך, משום שהעולם נברא בשבילי, עלי לדאוג לתיקונו, ולא להתחמק ח"ו מאחריותי על הבריאה כולה.

בהרגשה זו התהלכו כל אותם מחוללי המהפכות הרוחניות בישראל, שהכירו בכוחו של היחיד להכריע את כל העולם לכף זכות, על ידי פעלתנות בלתי נלאית, בצד תפילה ובקשת רחמים על העולם, כמובן.

פשוט מאד, אם היה כל אחד מנצל את כשרונותיו לעם סגולה, ומאציל מהישגיו בעבודת ה' על חבריו וסביבתו, כי אז היה נראה עם ישראל אחרת לגמרי. וכל זה מחמת שכל אחד מישראל יש בו אלוקות, כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוה ממעל, על כן יש בו כח להכניס ידיעת אלוקותו בעולם ולהוציא ישראל מעוונות ולהשיבם אל התורה (ליקו"ה יו"ד נדרים ד').

הדבר מקבל משנה תוקף ומשמעות לגבי חסידי ברסלב, שהפשוט שבהם מלא וגדוש דיבורי התחזקות והתעוררות נפלאים, ועד כמה שהוא יודע את תועלתם העצומה, אין הוא משער לעצמו שאם אך היה פותח את פיו, בשבתו בביתו או בלכתו בדרך, ובקיצור, בכל מקום שהוא פוגש באנשים, היה מרים את הכל לרום המעלות, והיה פועל נפלאות ונוראות בקירוב רחוקים וקרובים לעבודת השי"ת ותורתו בכוחה של תורת רבינו הקדוש.

"כי הצדיק מאיר דעת אמיתי ונפלא כזה, עד שכל מי שזוכה לקבל הארה מדעתו, יש לו כח להאיר יותר לחבריו ותלמידיו, אפילו אם הוא בעצמו קטן במעלה מאד. כי דעתו (של הצדיק), שגבה מאד, עד שכל בני אדם גדולים וקטנים, יכולים לקבל את דעתו, ולהאיר להלן יותר בחבריהם ותלמידיהם" (שם ו').

על כגון דא אמרו חז"ל: "אמר ר' נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה'? לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף ת"ח קטנים מחדדים את הגדולים", או כמו שאמר פעם רבינו לאיש פשוט: "א שפענדאלע קען א קלאץ אונטערצינדן (קיסם קטן בוער יכול להבעיר עץ ענק). לאמור, שגם הוא הפשוט לכאורה, מסוגל לקרב אדם גדול לעבודת השי"ת. והדבר הוכיח את עצמו, כפי שנספר בהמשך בע"ה. אין חסר לו לקיסם הבוער, האדם הפשוט, אלא לבוא במגע עם העץ הענק, לדבר אליו על מה שהוא יודע, לא פחות ולא יותר, כי אז יתחיל גם הוא לבעור, ועוד ביתר שאת וביתר עז.

אך כאמור, כל זאת בתנאי שנאמין בכך, ושנדע מה רב כוחנו הרוחני שאינו נמדד בקני מידה גשמי, אלא רוחני. עלינו לדעת, שכל נקודה רוחנית, כל שיחה קטנה מרבינו ז"ל שאנו יודעים, כל גרעין מתורתו, בידה לקרב הרבה הרבה מעבר למה שאנו משערים לעצמנו.

הלא כן אומר רביה"ק בתורה ז' הנ"ל: "וכל אדם יכול לעשות זאת, להעמיד תלמידים. כי כששניים מדברים יחד ביראת שמים, אזי, כשאחד מאיר לחברו באיזה דיבור, נחשב חברו אצלו בחי' תלמיד, ולפעמים נעשה להיפך, דהיינו שאח"כ הוא מקבל מחברו איזה דיבור, אזי נעשה הוא בחינת תלמיד לגבי חברו". פירוש הדבר, שבכדי לגרום לכל אותה נחת רוח לבורא יתברך בהעמדת תלמידים, אין צריך יותר מאשר "לדבר עמו ביראת שמים", לפתוח את הפה, ולדבר בענייני עבודת השם פשוטה. כי אז, הריהו בבחינת מנהיג רחמן, המקרב בני ישראל לאביהם שבשמים.

ושמא תאמר: אין הכרח לעסוק בכך, או שמא, די לדבר עם חבר אחד ביראת שמים? על כך אנו קוראים להלן: "וצריך כל אדם ליזהר ולהשתדל בזה, כי לא תוהו בראה, לשבת יצרה, (ישעיה מ"ה), כי צריך כל אדם לעסוק בישובו של עולם, שיהיה העולם ממולא מבני אדם… כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עיקר גדר האדם… כי צריכין ליישב את העולם, שיהיה מיושב העולם מבני אדם דייקא, דהיינו מבני דיעה שיודעין את השם יתברך".

הרי כאן שוב חובה לעסוק בענין קירוב רחוקים (וקירוב נפשות בכלל), בנוסף לדבריו ז"ל שבחיי מוהר"ן צ"ו אותם הבאנו לעיל. עלינו רק להוסיף את מה שמוסיפים חסידי ברסלב בכל הזדמנות, שבמעשה ג' שבסיפורי מעשיות מסופר: "מעשה בחכם אחד, קודם מותו קרא את בניו ומשפחתו וצוה אותם להשקות אילנות. גם יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו להשקות אילנות".

השקיית האילנות, אלו נפשות ישראל הזקוקים להשקייה, כדי לגדול ולהתקרב לעבודת ה', מהווה אפוא צוואתו של רבינו ז"ל לעסוק בקירוב נפשות (בכלל, כמו גם קירוב רחוקים) במרכז עיסוקינו ומעשינו כולם.

(המשך במאמר הבא בעז"ה)

פורסם לראשונה בבטאון "מבועי הנחל" בשנת תשמ"א


בשולי הדברים, אנו מוצאים לחובה להעיר שתי הערות: א. חסידי ברסלב הקפידו שלא "לצאת לרחוב" לקרב, ז"א: לא להכנס למקומות לא כשרים, או להסתכן בקלקול שמירת עיניים וכדומה כדי לעסוק בקירוב. אלא, שמי שהגיע אליהם, קירבוהו בכל מה דאפשר (ובוודאי, שעסקו בלחזק ולקרב לעבודת השם אנשים שומרי תומ"צ, שחסרה להם התחדשות בעבודת השם או שאינם יודעים מגודל חשיבותם ומעלתם ומעלת כל תנועה בעבודת השם). הערה שניה: בציווי רבינו ז"ל, חסידי ברסלב התרחקו מכל סוג של ויכוח על ענייני אמונה. וסירבו בתכלית הסירוב לעסוק בכך. בשיח שרפי קודש מובאת שיחה, שכאשר הגיעו אפיקורסים לדבר עם אנ"ש, הם השיבו "אם אתה רוצה לשמוע אותי, אני מוכן לדבר. לשמוע אותך – איני מוכן".

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support