צלילי אמת מתוך הלב

בליקוטי מוהר"ן בתורה קפ"ח מזכיר רבי נחמן את מה שאומרת הגמרא במסכת נידה, על תחילת מסעה של הנשמה בעולם הזה עוד בהיות משכנה בתוך גופו של עובר קטן במעי אימו. אומרת הגמרא שכאשר העובר נמצא במעי אימו, הוא דומה לפנקס מקופל: ראשו מונח לו בין ברכיו ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ומלמדים אותו את כל התורה כולה. וכיוון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטר לו על פיו ומשכחו את כל התורה כולה. אותה גומה קטנה מעל השפה העליונה שמעטרת את פני כולנו היא תוצאה מאותה סטירה.

מבאר רבי נחמן את הגמרא הזו בתורה קפ"ח בליקוטי מוהר"ן, ואומר שהכוונה במאמר שמלמדים אותו את כל התורה כולה, היא שלכל אחד מאיתנו שייך גילוי של אור מסוים מהתורה. לכל אחד יש תפקיד לקיים כאן בעולם ודרכו להאיר את ההארה השייכת לו מהתורה ולהביאה לידי מימוש בעולם. רבי נחמן מדייק במילים "קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדים ומראים לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם." העשיה שלנו בעולם – לאן אנחנו הולכים, היכן אנחנו גרים, עם מי אנחנו מתחברים, עם מי אנחנו מתחתנים, העבודה בה אנו בוחרים לעסוק – כל אלו מהווים מרכבה למימוש תפקידנו. העבודה היא בחינת העבודה העצמית שאנו עובדים על עצמנו במה שאנו משפרים את מידותינו, השינויים שאנחנו עושים בחיים, כל אלו קרויים עבודה, כי אנו עובדים לשנות ולשפר את עצמנו. ההשגות שלנו הן מה שאנו מבינים ומפנימים בחיינו. תפיסת העולם שלנו, ההכרה שלנו במציאות הרוחנית ובקיומו של בורא עולם המנהיג את חיינו, כל אלו הם ההשגות שלנו, מה שהפנמנו בנפשנו. העשיה, העבודה וההשגות כל אלו נקראים "תורה", כי הם מאירים את תפקידנו כנבראים שנשלחו על ידי הבורא לעולם הנמוך הזה – עולם העשיה. והפלא הוא שאת התורה הרחבה הזו, שהיא כל מסלול חיינו, כמאמר הגמרא, קיבלנו בעודנו במעי אימנו. עוד בטרם יצאנו לאויר העולם כבר כל התורה כולה הייתה שטוחה לפנינו. דרכנו היתה מוארת לרגלינו – כל מה שעלינו לממש ולהשיג ולעשות פה בעולם.

על זה אנו מתפללים בכל יום "תן חלקנו בתורתך". תן לנו לממש את אותו חלק, את אותו פן ותפקיד השייך לנו, את אותה התגלות של אור שתפקידנו להאירה בעולם, שלימדו אותנו במעי אימנו.

כל אחד מאיתנו הוא גילוי מיוחד מהתורה, שניתן רק לו ושרק הוא יכול לגלות את אותו האור לכל העולם, ואם יחסר חלקו בתורה, דהיינו לא יואר אורו בעולם, לא יוכל אף אחד להשלים את החלק שלו עבורו. רק הוא בלבד יכול להאיר את החלק שלו. כמשל לגוף שלם שבו איברים שונים. אם חלילה יחסר איבר מסוים בגוף או שתפקוד של איבר אחד יהיה לוקה בחסר, כל הגוף ירגיש את חסרונו או את תפקודו הלוקה. אף אם הגוף ימשיך לתפקד, תפקודו יהיה בקושי בשל חסרונו של אותו איבר, כי לא יוחלף חלקו באף איבר אחר.

במילים אחרות ניתן לומר שמלמדים אותנו כעובר את המסלול המיוחד שלנו בחיים, לאן עלינו לשאוף להגיע, עם מי עלינו להתחתן, באיזה מקצוע לעסוק, באיזו דרך לכוון את ילדינו וביתנו, מהם הדיבורים המיוחדים שעלינו להאיר בעולם, האופן המיוחד של מימוש כישרונותינו, מה שייך לנו לחיינו ובכלל מי אנחנו, מה היא האמת שמאירה בליבנו. מה האופן המיוחד שלנו לביטוי רגשותינו, מה נכון ומדויק לנו ולדרכנו ומה לא.

מלמדים אותנו מראש את מה שכל אחד מאיתנו מחפש כאן בעולם.

הגמרא אומרת כנזכר שכאשר התינוק יוצא ממעיי אימו מיד בא מלאך וסותר לו על פיו ומשכיח לו את כל מה שהוא למד. את כל הידיעה הפנימית הנפלאה הזו של החלק המיוחד שלנו בתורה ובמסע חיינו משכיחים מאיתנו כלא היה.

האמנם כלא היה?

רבי נחמן קורא לידיעה שנתעלמה מזיכרוננו בשם אבֵדה. משמעותה של אבדה היא שפעם היה לנו משהו והוא אבד מאיתנו. אמנם בפועל אנחנו לא יכולים לאחוז באותו דבר, כי הוא כבר לא בנמצא, אך הזיכרון שלו עוד קיים בנו. קורא לנו. יכול להיות שאנחנו מאוד מתגעגעים אליו וחושבים עליו בכל יום או כאשר קצת קר ועצוב לנו; גם אם הוא אבד לנו לפני שנים רבות והזיכרון שלו הספיק התערפל מהכרתנו, משהו מהקשר איתו עדיין חי בתוכנו.

אומר רבי נחמן שכאשר המלאך סטר לנו על פינו מיד ברגע הוולדנו הוא השכיח לנו את החיבור לידיעת האמת שלנו בפועל. באותו רגע פסק הקשר בינינו ובין הידיעה באופן זמין אבל עמוק בלב, בנפש, נשאר לנו געגוע וזיכרון פנימי של כל מה שלמדנו. הוא קורא לטעם הפנימי שנשאר לנו מאותה אבדה רושם. כמו שאנו נוהגים לומר על חוויה חזקה "היא עשתה עלי רושם. משהו בי השתנה ולא יחזור להיות כשהיה."

משל לאדם שהוא דמות רבת הוד ומאירת פנים שנכנס לחדר מלא באנשים. הוא מביט ישר אל תוך עיניו של כל אחד ואחד ואומר כמה מילות חכמה מדויקות עמוקות ונפלאות ואז נעלם כלעומת שבא. האיש נעלם והלך אך הרושם שהשאיר נותר בלבבות הנוכחים. הדמות שלו ממשיכה להאיר בהם. מילות החכמה שלו, עיניו המאירות, כל אלו חרוטים על ליבם של האנשים ומהווה כדוגמא לאצילות נפש וחכמה פנימית המשאירה טעם של אמת והשראה בלבבות.

הרושם של האמת שטעמנו במעי אימנו נשאר חרוט לנו בלב. בכל אחד מאיתנו טמונה הידיעה שנותנת את כל התשובות לגבי מסלול החיים שלנו. רואים את זה בחוש, לפעמים אנחנו פוגשים שידוך ובחמש דקות הראשונות אנחנו יודעים אם זה שלנו או לא, לפעמים מנסים עוד פגישה ועוד פגישה אך מה שיחרוץ בסופו של דבר את ההחלטה להתחתן זו התחושה הפנימית. הידיעה – זה שייך לי. זה שלי.

הבחירה במקצוע זה דווקא ולא אחר מקורה מאותו מקום. התחום הזה מאיר לנו, זה שייך לנו, מדבר אלינו. לכן לאחד בורקות העיניים ממראה של עיצוב מיוחד והרמוניה אסטטית ולאחר מאירה הנשמה כשמדברים על תפקוד גוף האדם, כי זה נועד להיות מעצב וזה נועד להיות רופא.

הגמרא במסכת קידושין קוראת לחיזור שהאיש מחזר אחר אשתו ומחפש אחריה בעולם, מלשון "מחזר אחר אבדתו". דרך האיש לחזר אחר בת זוגו ולחפש אחריה על מנת להתאחד איתה ולהשלים נפשו ונשמתו, כי בתחילת הבריאה האיש והאישה היו בריה אחת כידוע בתורת הקבלה, והקב"ה חילק אותם לאיש ואישה, זכר ונקבה והוריד אותם לעולם, כל אחד במקום אחר בעולם ומאז הם מבקשים למצוא זה את זו מחדש. כך גם הנפש היתה באחדות עם ייעודה בטרם בואה לעולם ומיד בבואה לתוך גוף גשמי איבדה את הקשר עם ייעודה ותפקידה וידיעת מימושה ומאז מחפשת היא אותו על מנת להתאחד איתו. כי בכל אחד מאיתנו בתוך תוכנו יש בחינת איש ואישה, זכר ונקבה. בחינת הנקבה שבנו זו היכולת להתבוננות פנימית, היכולת לחוות את החיים ולא רק לחשוב עליהם ולפעול בהם. הנקבה שבנו היא ההכנה הרגשית הרוחנית והפנימית לכל פעולה חיצונית. הפעולה החוצה, בפועל, היא בחינת הזכר שבנו. היכולת לפעול ולהשאיר זכר בעולם. על כן גם בתוכנו יש את העניין של חיזור אחר האבדה כשם שהאיש מחזר אחר אבדתו. כאשר הכח הפועל שבנו מחפש משמעות פנימית וחיבור פנימי לכל פעולה חיצונית שהוא פועל העולם המעשה זהו בחינת חיזור האיש אחר האישה בתוכנו.

הקול הפנימי זמין ונהיר לנו יותר ככול שלא איבדנו את היכולת לשמוע אותו. ככול שנזהה את צליל של אמת ששמענו במעי אימנו מצלצל בתוכנו יתבהר לנו יותר תפקידנו בעולם.