ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > צדיק כתמר יפרח

צדיק כתמר יפרח

כ״ג באייר תשע״ט

החילוף שבין בן המלך ובן השפחה קיים אצל כל אחד ואחד, במבחן האמת והשקר שלו. מה הכי אמיתי בשבילי, מה נותן את התשובה לכל המשמעות שלי. היצר הרע מציג בעזרת החטאים שלנו את החיים הרוחניים כדבר לא פרקטי אצלנו. "זה אולי נכון בכלליות, זה אולי טוב לאחרים, אבל זה לא אמיתי אצלי"… (משיבת נפש)

בסיפור "מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו", מתאר רבי נחמן מהלך עמוק המתרחש בכל דור ודור. סיפור זה מתחיל כאשר המיילדת של המלכה מחליפה בחשאי את בן המלכה שכרגע נולד, עם בן שפחתה שכמוהו נולד כרגע. מתוך נקודת הנחה שמלכות איננה טכניקה של נימוסים וטכסיסים ויועצים אלא תכונה נפשית, בן המלך האמיתי ובן השפחה האמיתי נמצאים כעת במצב לא טבעי. בן השפחה מורגל בנימוסי מלכות לא לו מכוח ההכרח, ונטייתו הטבעית היא כנפשו של עבד – לדברים זולים ונמוכים, ולעומתו בן המלך מתנהג בנימוסי מלכות אף על האווירה הנמוכה של העבדות בה הוא גודל.

עיקרו של הסיפור עוסק בהתגלות האמת לאט-לאט, עד שבן המלך חוזר למלכות שבאמת מגיעה לו. לכאורה, התהליך אמור להיות פשוט. במוקדם או במאוחר העולם היה אמור להגיע למסקנה ברורה שמשהו כאן לא הגיוני, המלך הוא לא מלך, והעבד הוא לא עבד. אכן, מה שעומד בדרכו של בן המלך האמיתי לחזור למלכותו הוא הכוח שעומד לרשותו של בן השפחה שכעת מולך, אבל לא רק הכוח. בן השפחה, למרות שבטבעו היה רחוק מנימוסי המלכות, עדיין השתנה בבחינה מסוימת: "היו מגדלים אותו ממעלה למעלה, עד שהיה הולך וגדול, והיה "בֶּריה" [כינוי לזריז ומוצלח] גדולה". השקר לא היה כל כך ברור. העבד כן השיג גדלות מסוג מסוים, למרות שהוא תמיד נשאר עבד במהותו.

רבי נתן מבאר, שחילוף זה שבין בן המלך ובן השפחה הוא למעשה החילוף שבין האמת והשקר, שמתרחש בעולמנו. שיטות ומהלכי חיים שקריים נראים כעת כמולכים ומוליכים בעולם, כסיפור האמיתי שמאחורי העולם. הם מה שמניע את העולם, הם מה שבאמת מושג, ההתרחשות היא סביב הנושאים שהם קובעים. האמת נראית כעבד, כדבר משעבד ותו לא. היא לא שייכת למה שבאמת קורה כאן. השאלה שנשאלת כאן היא, איך השקר נתפס כדבר אמיתי? הרי השקר לא נותן את התוכן האמיתי. מה מוצאים בו אם כן? כמו בסיפור, בן השפחה מצליח למלוך בכוח – אבל גם עם גדלות מסוימת. כוחו של השקר ביצירת חיזיון שווא, המידמה לאמת.

מהו אותו מקום בו השקר מידמה לאמת? חז"ל אומרים כי הטומאה בפני הקדושה היא כקוף בפני אדם. קוף יכול לחקות את כל מה שהאדם עושה. ההבדל ביניהם מתגלה כשהם פותחים את הפה. מהאדם יוצאים דברי חכמה, ומהקוף לא יוצא כלום במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – הוא משמיע גיבובים והבלים. בהצלחה החיצונית, השקר שבעולם מידמה לקדושה ברובד היותר חיצוני. אם דבר מסוים אמיתי, הוא צריך להיות גם מניע ומשפיע. בהסתכלות כזאת הטומאה מצליחה אולי ליצור דמיון בו גם הם מצליחים, גם הם מולכים. אבל כשהם פותחים את הפה, רואים שהם לא מכוונים כלפי תוכן אמיתי. שרירות הלב ותאוותיהם מניעה אותם לצורת חיים שקרובה להנאות שלהם ולמשאלות ליבם. הם לא מנסים לתת פיתרון ותשובה למשמעות, להגדיר מקום מסוים בו כל מחשבותיי מעשיי ודיבוריי אינם נעלמים כלא היו.

בן השפחה הוא "בריה", מצליח וזריז. הוא יודע איך לנהל, איך להביע את עצמו. כלים יש לו – אבל אין לו מה לעשות איתם. עבד עם 'קלאסה', אבל עבד.

* * *

החילוף שבין בן המלך ובן השפחה קיים אצל כל אחד ואחד, במבחן האמת והשקר שלו. מה הכי אמיתי בשבילי, מה נותן את התשובה לכל המשמעות שלי. היצר מציג בעזרת החטאים שלנו את החיים הרוחניים כדבר לא פרקטי אצלנו. אולי נכון בכלליות, אולי טוב לאחרים, אבל לא אמיתי אצלי. מספיק לו שנאמר שהוא לא התשובה לכל המשמעות שלנו, לרצונות שלנו, לשאיפות שלנו בחיים. העיקר – שכאן זה לא התשובה האמיתית.

תראה איך אתה מלבלב בעולם המוחשי שאתה מכיר. אתה שמח כאן, נהנה, חוזר לעשות את אותם מעשים שוב ושוב. מתבטל מטוב, רוצה ברע. זה לא אתה. מה התשובה שלנו לכל זה? איך אנחנו מונעים את ההחלפה שהיצר רוצה לעשות בתוכנו, בין המהות שבתוכנו ובין הצרכים שלנו, בין האמת והשקר?

"בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי אוון" (תהלים צב, ח). רשעים צומחים מהר, כמו עשב, פורחים ומציצים. ההצלחה שלהם מסחררת. אבל למה, באמת, העשב גודל כל כך מהר? מה לוקח לכל העצים האחרים שלו לא לוקח? והתשובה ברורה – הם בונים יסוד, שורשים, גזע, ומקור להמשכיות. הם בונים תוכן אמיתי, מגדלים פירות. דווקא בגלל שהעשב הוא ללא כל תוכן, בלי קשר לעבר ולעתיד, הוא צומח כל כך מהר. ומשום כך, ממשיך הפסוק – "להשמדם עדי עד". עצם הצמיחה שלהם היא זאת שמביאה לאובדנם. כמה שהם יותר עשב, ככה הם יותר נובלים כמו עשב. כמה שהחיות שלהם היא רק מההצלחה ולא מהתוכן, מהביטוי ולא מהרעיון שנמצא בו, ככה הם נעלמים כלא היו. אתמול הם היו מעניינים, היום הם כבר חלק מההיסטוריה.

"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (שם, יג). לוקח לתמר זמן לגדול. אבל כשהוא גדל, הוא גדל באמת. ואת התוכן, אחרי ההמתנה, כולם יראו. וכמו הארז, גזעו יישאר קיים לעולם. בסיס אישיותו נטוע בנצח.

ההצלחה המדומה שלנו בחיים של חטא, לא מוכיחה דבר על אמיתותם ביחס לאישיותנו. לא השתנה שום דבר באמת. זה פשוט גדל וצמח כל כך מהר, כי עזבנו את ההשקעה בבניין האמיתי שלנו. העובדה שנהנינו והרגשנו שאנחנו עושים משהו, בתוך כל אותו הרע, לא אמורה לבלבל אותנו כשאנחנו בוחנים מי ומה אנחנו. היינו כמו עשב – דל וריקני. כל מה שהוא יודע זה לזוז, להשתנות.

בנין אמיתי לוקח זמן. הוא בעיקר מצריך אמונה, אמונה שאני שייך למשהו אחר לגמרי. במהותי אני שייך לקדושה. אנחנו לא מפחדים מהתמונה אותה היצר מצייר לנו אודות עצמנו. אנחנו יודעים שהוא מדבר על מישור אחר לגמרי. שם, הוא אולי צודק. אבל הוא בכלל לא מדבר על המהות שלנו. כולו חיצוניות, וזה מקור ההצלחה שלו. אנחנו יותר מזה, ומשם אנחנו מתחילים לבנות. לאט, באמונה, בהמתנה, ולא נבהלים מהעשבים שצומחים לידנו.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support