"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (כה, ב)

"אורייתא וקודשא בריך הוא – חד הוא" [= התורה והקדוש ברוך הוא – אחד הם. (זוהר ויקרא, עג ע"א)].

כשמלמדים תורה ברבים, גורמים לקדוש-ברוך-הוא להיות 'בתוך' בני ישראל, שכן כאשר התורה נכנסת לראש לומדי התורה – גם הקדוש ברוך הוא כביכול נכנס לראשם, כמו שכתוב: "מלך אסור ברהטים" (שיר השירים ז) ועל כך כתוב ב'תיקוני זוהר' (קמד ע"ב): "רהטי מוחא" [= מחשבות שרצות במוח].

זה שאמר הקב"ה: "ויקחו לי תרומה" – כשאתם רוצים 'לקחת' אותי, עשו זאת על ידי התורה, שנרמזת במילה 'תרומה' – אותיות תורה, ואות מ"ם – כנגד ארבעים הימים שבהם ניתנה התורה.

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ס)

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח)

יש שנדמה להם, שכל התפילות והבקשות על הגאולה הם לריק חס ושלום, שהרי כל כך הרבה שנים אנחנו צועקים ומתחננים שהקדוש ברוך הוא ישוב לשכון בתוכנו, ועדיין לא נענינו.

אבל האמת היא, שכל תפילה ותפילה היא חלק מבניין המשכן לשכינה הקדושה, וכשהמשכן יהיה בנוי בשלמות – מיד תחזור השכינה לשרות בו, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".

(ליקוטי מוהר"ן ח"א ב)

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם… עַל הַכַּפֹּרֶת" (כה, כ)

"כפורתא דליבא" (זוהר פנחס רלד ע"א)

טבעו של הלב שהוא מתלהב לפעמים אל התורה הקדושה, ולפעמים – לתאוות רעות ח"ו.

ההתלהבות לתאוות יכולה להזיק לגוף, אבל עסק התורה יכול לאזן כל התלהבות מיותרת – הן התלהבות מוגזמת לעבודת ה' והן התלהבות לתאוות רעות.

שכך כתוב ב'תיקוני זהר' (כז ע"א): "אלמלא כנפי ריאה דנשבי על לבא – הווי לבא אוקיד כל גופא" [= אילולא כנפי הריאה המנשבות על הלב – היה הלב שורף את כל הגוף]. הריאה, שבה חמש כנפיים-אוּנוֹת, רומזת לתורה, שבה חמשה חומשים, והלימוד בה מצנן כל התלהבות פסולה.

זו גם כוונת הזוהר (ויקרא רלד ע"א) שפירש את הפסוק: "ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם" (שמות לו, ט) שהכוונה לכפורת הלב, כי כנפי הכרובים הם כנגד כנפי הריאה, הפרושות ומגינות על הלב שלא יתלהב יותר מדי.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א עח)