"וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לה'" (שמות כח, לו)
כל הבריאה נבראה במאמר ה', ככתוב: בדבר ה' שמים נעשו" (תהילים לג, ו).
בכל פרט בבריאה יש 'אותיות' של מאמר ה' שבהן הוא נברא. באותיות אלו טמונה הקדושה, החוכמה האלוקית, אך זו נסתרת מעין-כול.
אבל אם נסתכל על כל נברא בעין אמונית, נאמין שכל פרט נברא ברצונו יתברך ונשתדל להבין זאת כפי יכולתנו – תתגלה לנו הקדושה הזאת.
הוא שנאמר 'ועשית ציץ' – מלשון הצצה – ההסתכלות שלנו בכל פרט; 'זהב טהור' – כשההסתכלות הזאת תהיה באמונה צרופה – אזי 'ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה" – הקדושה הנעלמת תיפתח ותאיר לנו.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, צד)
"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ" (שם כח, ל)
בעיה שמטרידה רבים מעובדי ה' היא, כיצד להביא את כל הידיעות החשובות שלהם בתחום הרוחני – לידי ביטוי בהרגשת הלב, באהבת ה', ביראתו, באהבת התורה, באהבת ישראל, שמחה במצוות ועוד, כפי שנצטווינו בפסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט).
העצה היעוצה לכך היא: משפט. להקדיש זמן לשפיטה עצמית של כל מעשינו – אם נהגנו כראוי אם לאו, כמו כן את כל מעשינו העתידיים, ובכלל – אם דרכנו בחיים אכן רצויה לפני ה'.
שכן, עניינו של המשפט הוא, לפרוט את התודעה המופשטת שלנו – לפרוטות ולתרגם אותה לשפת המעשה.
או אז, כשהידיעות הרוחניות שלנו מוחשיות ומעשיות, הן משפיעות על הלב ומלהיבות אותו.
זה שנאמר: 'ונשא… את משפט בני ישראל על לבו' – המשפט מתקן את הלב.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן נט, א-ב)
