וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ… טָהוֹר הוּא (ויקרא ג, יב-יג)

השם יתברך – כבודו מלא עולם, כמו שכתוב: "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט), כך שאפילו מי שנמצא במקום רחוק מאד ממנו יתברך, כגון בין גויים או פושעים – גם משם הוא יכול להתקרב אל ה', שהרי אין שום מקום בעולם שאינו מקבל חיות ממנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך – אמור לו בכרך גדול של רומי" (ירושלמי, תענית פא). נמצא אם כן שה' נמצא בכל מקום ממש.

כך גם ביחס לאדם עצמו. אפילו כשהוא נמצא במצב קשה מאד, בגשמיות וגם ברוחניות, עד שנדמה לו שבמצבו בכלל לא שייך לדבר על עבודת ה' או על דרגות של דבקות בה', הרי האמת היא שגם במצבו, הקשה ככל שיהיה, הוא יכול להתקרב אל ה' יתברך ולעובדו.

שכן ה' יתברך חפץ חסד הוא, ורצונו רק שנשוב אליו ונתקרב אליו, אפילו אם חטאנו וקלקלנו מאוד, כמו שכתוב: "כי לא אחפוץ במות המת… כי אם בשוב רשע מדרכיו וחיה" (יחזקאל לב–לג), וגם אם בחטאיו הגביר אדם על עצמו את רוח הטומאה ונדבק ברוע – ה' שולח לו סיוע להתגבר על הכל ולשוב, כמו שכתוב: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב… ראו עתה כי אני אני הוא" (דברים לב, לו-לט). ואדרבה, אם יתחזק לכסוף ולהשתוקק לה' מהמקום שבו הוא נמצא, הירידה שלו תביא אותו דווקא לעליה גדולה, כי "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד).

ענין זה מרומז בדינו של המצורע – שאם יש בו נגע בגודל גריס, הוא כבר טמא בטומאה חמורה ומשתלח אל מחוץ למחנה. אבל אם הצרעת פרחה בכל גופו – הוא טהור. זאת כדי לרמוז לנו, שגם בזמן הירידה הנוראה ביותר, ה' עמנו, ולפעמים דווקא על ידי הירידה הגדולה הזאת אנו יכולים לשוב ולהיטהר לגמרי.

(עפ"י ליקוטי הלכות, שילוח הקן ד, יא)

וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ… וְטָהֵר (ויקרא טו, יג)

פעמים רבות מתגנבת אל הלב מחשבה: 'זה זמן רב שאני רוצה ומנסה, משתדל ומתפלל, מתחנן ומתאמץ לעבוד את השם כראוי – ובכל זאת אני עדיין רחוק מעבודת השם בדרגה ששאפתי להגיע. אין טעם אפוא להמשיך במאמצים, צריך לנטוש את השאיפות לדרגות נעלות, ולהסתגל למציאות ש… זהו זה, זה אני, זו דרגתי בעבודת השם, אולי עוד טיפה אעלה – ותו לא'…

מחשבה כזאת שמופיעה בצורה זו או אחרת, בגלוי או בהיחבא, היא טכסיסו הקטלני של היצר הרע, שמנסה למנוע מאתנו אושר נצחי. כל כולה שקר וטעות. ראשית, כי עצם התשוקה להתקרב לה' – יקרה וחביבה עד מאד, כפי שבעל 'חובת הלבבות' מונה בהקדמתו, בין המצוות שחייבים בהם בכל עת, את המצווה: "שנכסוף לעשות המצוות המוטלות עלינו, כמו שנאמר: 'אֲחַלַי – יִכוֹנו דרָכַי לשמור חוקיך' (תהלים קיט, ה)".

בנוסף, יש במחשבה כזאת טעות גדולה, שהרי מי שמשתדל ומתאמץ תמיד להתקרב לה', ואינו אומר נואש – בסופו של דבר בוודאי יצליח. שכן כשרואה ה' יתברך שהוא כל כך מתאמץ ורוצה ומנסה שוב ושוב, פעם אחר פעם – בוודאי ירחם עליו ויסייע לו, כפי שלימדונו חז"ל, שה"בא ליטהר, מסייעין אותו" (יומא לח ע"ב).

ענין זה מרומז בדין התורה שכל הטמאים, גם אחר טבילתם, עדיין טמאים עד הערב, ככתוב: "ובא השמש וטהר" (ויקרא כב, ז). אך מי שטומאתם חמורה יותר, כמו הזב והמצורע, צריכים להמתין שבוע ימים כדי להטהר. אבל גם הם, בבוא זמנם, זוכים להטהר.

כך כל מי שרוצה לקדש ולטהר את נשמתו – אל ייפול ברוחו כשהדבר אינו עולה בידו לאלתר, שכן בבוא הזמן, אם רק לא ירפה מהשאיפה הנעלה שלו – בוודאי יזכה לקדושה ולטהרה בשלימות!

(עפ"י ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה, מא)