אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (במדבר יג, לב)

קבע הבורא שכל פרט בבריאה בעל דרגה רוחנית נמוכה, יש לו אפשרות לעלות בדרגה – על ידי אכילה: כשהחי אוכל את הצומח, נהפך הצומח ומתעכל במעיו של בעל החיים עד שהצומח נהפך לחלק בלתי נפרד של החי שהינו בעל דרגה גבוהה יותר מן הצומח.

כך שכאשר אדם אוכל את החי, מקבל בעל החיים הזה את דרגת האדם.

לפיכך אכילתם של צדיקים חשובה מאד, וחשובה אף כקרבנות, כפי שאמרו חז"ל, שלאחר חורבן בית המקדש "שולחנו של אדם מכפר כמזבח" (ברכות נה). זו גם הסיבה למנהג להביא מלח אל השולחן, כי על ידי אכילתם, הצדיקים מעלים את המאכל, כפי שהקרבנות העלו בהמה ועוף והפכו אותם לקדשים.

כוח זה ניתן גם לארץ ישראל, שמי שמתגורר בה ומאמין בקדושתה, הארץ "אוכלת" אותו, כלומר שגם הוא מתקדש ומטהר והופך להיות חלק מארץ ישראל.

לכן אמרו חז"ל, ש"הדר בארץ ישראל, שרוי בלא עוון, שנאמר 'העם היושב בה נשוא עון' " (כתובות קיא), שכן כשיהודי גר בארץ הקדושה, וחפץ להתקדש ולהטהר על ידה, הוא זוכה להטהר מכל חטאיו. אפילו רק ללכת ארבע אמות בארץ ישראל היא מעלה גדולה, כמבואר בגמרא שם.

עניין זה מרומז בפסוק "ארץ אוכלת יושביה". את הדברים אמרו המרגלים, וגם אם כוונתם היתה לרעה והם היו שקריים, הרי כאשר הדברים נכתבים בתורה, בוודאי יש בהם אמת והם לטובה. לאמור, שיש לארץ ישראל כוח לקדש ולטהר את יושביה כמו שאכילה הופכת כל דבר נחות דרגה לבעל דרגה גבוהה יותר.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א קכט)