וְהָיְתָה עִמּו וְקָרָא בו כָּל יְמֵי חַיָּיו… לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ

(דברים יז, יט, כ)

הכל חייבים לציית לחוקי המלך, בין אם הם מבינים ומסכימים להם, בין אם לא. אבל מצב זה של ציות וביטול הדעה העצמית כלפי המלכות מהווה מגרעה, שכן הדעת היא החיות של האדם, כמו שכתוב: "החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז), כך שהעדר הדעת בעת הכפיפות למלכות עלול להזיק.

ברם, אם המלכות בטלה לדעתו האינסופית של הבורא, היא לא תביא להסתרת הדעת, אלא אדרבה – להארתה ביתר שאת וביתר עוז. שכן דעת הבורא כה נעלה וכה נשגבה, שרק הביטול והציות אליו מאפשר ל"מידת המלכות" להאיר ולהחיות את העולם.

זו הסיבה שהמלך מצוּוה על עסק התורה יותר מכל יהודי אחר – שמלבד ספר התורה שיש לו בבית גנזיו ככל אחד מישראל, יש לו ספר תורה נוסף המלווה אותו בכל אשר ילך ולא יזוז מלפניו, כפסק הרמב"ם (מלכים ג, א) – שהרי על ידי לימוד התורה המלך מושפע מהדעת האלוקית שנותנת חיים ואריכות ימים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "כי חיים הם למוצאיהם" – "למוציאיהם בפה" (עירובין נד).

זה שנאמר על ספר התורה של המלך: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו" שכאשר ישעבד את מלכותו אל התורה, אל דעת ה' יתברך, המלכות לא תזיק לו; ואדרבה, היא תביא לו ולממלכתו חיים ואריכות ימים.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א נ)