וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם (במדבר טז, יב)

"שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" (רש"י)

כשיש לאדם אויבים, כדאי לו לדון אותם לכף זכות ולא להשיב להם כגמולם, אלא אדרבה, להשתדל להטיב להם בכל מה שהוא יכול, כמו שאנחנו מבקשים בסוף תפילת שמונה עשרה: "ונפשי כעפר לכל תהיה".

כלומר, עלינו להתייחס לשונאינו כמו שהאדמה מתייחסת לכל הדורכים עליה, כאשר למרות זאת היא משפיעה להם כל טוב; מגדלת עצים וצמחים, ומעניקה להם מחצבים מכל הסוגים.

שכן מי שמשיב לשונאו כגמולו, הוא מסייע לו בכך שיצליח לבצע את זממו. כמו גנב שחופר מנהרה כדי לפרוץ לתוך בית חברו, שכאשר בעל הבית יחפור גם הוא מצדו, בכך הוא רק יסייע לגנב להגיע ליעדו. על בעל הבית, פשוט לשפוך עוד ועוד עפר לצד החופר, ובכך יקשה על הגנב וגם יסתום את המנהרה.

כך בנמשל, אם ירצה אדם להתנקם בשונאיו ולהתעמת עמם, פיזית או מילולית, הדבר יוריד ממנו את ההגנה שמגיעה לו מן השמים, דבר שיסייע לשונאו לבצע בו את זממו. אבל אם ידון את השונא לכף זכות וייטיב עמו, כי אז יזכה לעליה רוחנית שתוסיף לו הגנה, כך שיינצל מאויבו.

דבר זה ניתן ללמוד גם ממשה רבינו, שהשתדל להתפייס ולהשלים אפילו עם השונאים הגרועים ביותר כדתן ואבירם, שכן הוא ידע כי אם יתעמת איתם, הוא עלול לפגוע באיכות ההגנה הניתנת לו מן השמים כדי לגבור על אויביו.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, רעז)