צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (ויקרא ו, ב)

"צו – לשון זירוז… ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס" (רש"י)

הלהיטות לכסף והשקיעה בתאוות הממון, כמוהן כעבודה זרה. לאדם הרודף אחר הממון נדמה, שרק טרחתו וחוכמתו הן שיביאו לו את פרנסתו, וכי הממון הוא זה שיפתור לו את כל בעיותיו.

בכך הוא בעצם כופר בהשגחת ה' שרק הוא זה שנותן לו את כל צרכיו, וכל הטירחה והעמל אינם אלא לצאת ידי חובת ההשתדלות בלבד.

גם הממון שיש לאדם לא בהכרח מועיל לו, אלא רק רצון ה' הוא זה שיכול למלא לו את כל מחסורו בכל עת ורגע.

לכן מצוה שיש בה חסרון כיס – חשובה ויקרה מאד. שהרי בכך מוכיח מקיים המצווה שהוא מאמין בהשי"ת שהוא זה שנתן לו את הממון, ועבור מצוותיו מוכן הוא אפילו להפסיד אותו.

אמנם היצר מערים קשיים על הדבר הזה, כמו שאמרו חז"ל: "ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס", שכן התאווה לממון מקיפה אנשים רבים, מי פחות ומי יותר.

על ידי הקרבנות נכנע כוחה של העבודה הזרה. זה שאמרו חז"ל: "צו את בני ישראל… אין צו אלא לשון עבודה זרה" (סנהדרין נו). שכן הקרבנות הם נדבת לב בני אדם שמחסרים ממונם כדי להביא דורון לה' ובכך הם מפגינים אמונה בהשגחתו יתברך וסותרים את תאוות הממון שהיא עבודה זרה.

(עפ"י ליקוטי הלכות, תפילה ד, טו)