וְרַפֹא יִרַפֵּא (שמות כא, יט)

"מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס ע"א)

"בשעה שמשגרין יסורים על האדם, משביעים אותם שלא יצאו אלא על ידי רופא פלוני ועל ידי סם פלוני" (עבודה זרה נה ע"א) – כיצד אפוא יכול כל רופא לאזור עוז ולנסות לרפא כל חולה, הרי יש סמים רבים שבסגולתם לרפא את החולה הספציפי ואיך יידע לכוון בדיוק את התרופה שהיא זו שנגזר עליה מראש שתרפא אותו?

התשובה היא, שההגבלה שניתנה לחולה שיתרפא דווקא על ידי רופא פלוני וסם פלוני, מקורה ב'מידת הדין' שמחייבת את החולה לסבול עד הזמן הקצוב שבו יזדמנו יחד הרופא והתרופה המסויימת. אבל על פי 'מידת הרחמים' יוכל אותו חולה להתרפא על ידי כל תרופה שהיא ועל ידי כל רופא שהוא.

לפיכך, קודם שפונים לרופא, יש לערוך 'פדיון נפש' כדי להמתיק את הדין, ורק אז, כשתשרור מידת הרחמים, יוכל הרופא לנסות את כוחו, כי עם רחמי ה', כל סם יוכל להועיל.

זה שאמרו חז"ל: "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". 'ורפא ירפא' – בגימטריה (עם שתי המילים) 'פדיון נפש'. זאת כדי לרמוז לנו, שאחרי הפדיון נמתק הדין ויכול הרופא לרפאות את החולה.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ג)

וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלוֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ (שמות כג, כד)

כשמתפללים כראוי – אין נזקקים לתרופות. שכן כל כוחות המרפא שבעולם נובעים מ'דבר השם' שמקיים את העולם בכל רגע, וכשמתפללים היטב קשורים לדבר ה' ועל ידי כך מושכים את כוחות המרפא גם אל הלחם ואל המים שאוכלים – וניתן להתרפא גם על ידם.

הוא שנאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם" – עבודה שבלב זוהי תפילה – ואזי יברך ה' "את לחמך ואת מימיך" – שיקבלו אל תוכם את כל כוחות המרפא – ובכך יסיר "מחלה מקרבך".

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א)