שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר (במדבר לה, ו)

הקב"ה – מלוא כל הארץ כבודו, ולפיכך בכל מקום שאדם נמצא בו, הוא יכול להתקרב אליו ולהדבק בו – באם יתחזק באמונה שלימה בקב"ה. כך שיזכה לחיים טובים ומאושרים, ככתוב: "באור פני מלך – חיים" (משלי טז).

שכן כל הצרות באות רק מאמונה שאיננה שלימה וחזקה כראוי, כמו שכתוב: "הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים לא).

זו הסיבה שהרוצח בשגגה נמלט לאחת משש ערי המקלט כדי להנצל, ואף ניתנת לו אפשרות להמלט אל אחת מארבעים ושתים הערים של הלויים, כלומר שבסך הכל היו ארבעים ושמונה ערים ששימשו כמקלט לרוצחים.

לא במקרה גם מספר המילים שבפסוק 'שמע ישראל' הוא שש, ואילו מספר המילים בשאר הפרשה של קריאת שמע הוא ארבעים ושתים, שהם ביחד ארבעים ושמונה.

ללמדך שהאמונה שכתובה בפרשה הזו – פרשת שמע – היא המקלט האמיתי של האדם מכל צרותיו ובעיותיו, הן ברוחניות והן בגשמיות. ואפילו אם נכשל וחטא, עדיין הדרך פתוחה לפניו להתחזק באמונה ולשוב בתשובה שלימה.

(ליקוטי הלכות, תחומין ה, כח)

וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעורֹ הָרְגוּ בֶּחָרֶב (במדבר לא, ח)

"שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם" (רש"י)

אחד מכללי היסוד בבריאה היא "זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז, יד). לפי הכלל הזה, כל דבר שנמצא בצד הקדושה, נמצא דבר דומה בצד הטומאה.

כך שמי שאיננו מתאמץ להעמיק ולהתבונן יכול בקלות לטעות ולהתבלבל בין הקדושה לטומאה.

את זאת עשה ה' כדי שתינתן לאדם בחירה חופשית, כלומר ששני הצדדים ייראו לאדם שווים והוא יתאמץ לבחור בטוב. כי אם היו רואים בבירור את הטוב זו כבר לא היתה חכמה לבחור בו.

כך אנחנו מוצאים שאליהו הנביא התפלל במעמד הגדול בהר הכרמל, כשרצה להוכיח לעם כי ה' הוא האלוקים, התפלל: "ענני ה' ענני" – "ענני שתרד אש מן השמים; ענני שלא יאמרו מעשה כשפים הוא" (ברכות ט ע"ב), שכן גם אחרי ירידת האש שליחכה אפילו את המים שנשפכו סביב המזבח שבנה, היתה אפשרות לטעות ולחשוב שהכל כישוף ותו לא.

כך אנחנו מוצאים גם אצל פינחס שנעשה לו נס והוא עף באויר (מדרש רבה, במדבר כב, ה) אך גם בלעם לעומתו פרח באויר.

ההבדל בין המעשים הפלאיים של הצדיקים והרשעים הוא במה שעומד מאחורי הפלאים האלה. מעשי הפלא של הצדיקים מתבצעים על ידי תפילה, כמו שאמרו חז"ל שהנסים שעשה אלישע נעשו על ידי תפלה (מגילה כז); לעומתם הרשעים פועלים על ידי תחבולות של כישוף וכדומה.

כשבאים לספר על נסים ונפלאות של צדיקים, אין להסתנוור מהברק החיצוני של המעשה, אלא בעיקר להדגיש את הפנימיות שהניעה את הצדיק לעשות את האותות והמופתים – על ידי אמונה, תפילה וכולי.

(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"א, רלד)